התת מודע שלי פשוט ממשיך לחזור אלייך שוב ושוב, ממש כמו המחשבות.
אני יודעת שהחלום שלי הוא סתם חלום. ואני יודעת שזה נראה רחוק מלהתגשם, אבל אני באמת מאמינה שביום מן הימים אנחנו נגשים את כל מה שדיברנו עליו. אני מאמינה שנביט אחד לשנייה בעיניים וכל החומות יפלו וכל המחסומים יפרצו ואז באותו רגע לא יהיה יותר פחד או חשש, נהיה רק אנחנו, וכל אותן המילים היפות יזרמו , והחיבוק יהיה כלכך מתוק ואין סופי.
יש דברים שרק העיניים יכולות להגיד , ורק החיוך יכול לגלות. זה לא קל לרצות בנוכחות שלך כלכך ולדעת שמסך מחשב וכמה קילומטרים טובים מפרידים בינינו. אז כל מה שנותר לי זה להאמין שבקרוב אני אביט לך בעיניים ואמטיר עלייך גלים כאלו של חום שאף מקלדת לא יכולה להעביר.
אתה חסר לי. בכל יום ויום שאתה רחוק אתה חסר לי. כי איכשהו הצלחת להשתחל כלכך עמוק לתוך הלב שלי , ועכשיו , אתה שמור שם בפנים.
באופן כללי אי אפשר להגיד שזה היה חופש מדהים, בכלל לא. אנשים תמיד מתלהבים מהחופש הגדול האחרון שלהם ולצערי לא יצא לי לחוות אותו כמו שהם מתארים.
התחלתי לעבוד בגרג , וכל פעם מחדש שם אני מגלה כמה אנשים מגעילים יש בעולם הזה, כלכך הרבה הערות סקסיסטיות קיבלתי בתקופה הקצרה שבה הייתי שם.
התחלתי קורס פסיכומטרי שקורע אותי. חשבתי שזה קטן עלי אבל הבנתי שבאמת הייתי זקוקה לחופש הזה והלימודי פסיכומטרי לא היו הכי דחופים לעכשיו.
אבל מה שהכי קורע אותי אלה הן הציפיות שיש לאנשים ממני. אני תמיד מנסה לעשות את ההכי טוב שאני יכולה ולהשקיע את כל כולי בהכל , ולרוב ההשקעה משתלמת לי ואני מצליחה . אבל זה יצר לי מין תדמית כזאת של ״אנה שאף פעם לא מפשלת ״ ועכשיו אסור לי לטעות ואסור לי ליפול . כי אם אני מפשלת אני מאכזבת את כולם , והדבר האחרון שאני אעשה זה לאכזב מישהו. כל הציפיות האלה מכבידות עלי , בעיקר כי הן שגויות . בעיקר כי אני רק בן אדם וגם אני מפשלת כמו כולם וגם לי מותר לפעמים ליפול.
כל החופש הזה ציפיתי שאח שלי יבוא מארה״ב לביקור ובסופו של דבר הביקור התבטל. זה היה הדבר שהאיר לי את החופש וגם זה התרסק.
אז החופש ברובו לא היה מדהים. היה קשה ומעייף והיו כמה דברים שאני מצטערת שעשיתי. אבל היו גם רגעים טובים .הרגעים הקטנים האלה , שבהם ישבתי עם חברים עד אמצע הלילה . פשוט ישבנו , לא עשינו משהו מיוחד . אלה הם הרגעים הקטנים שאני הכי מעריכה בעולם.
ועכשיו כשחזרת חזר גם החיוך.
אני כלכך גאה בך. באמת.
אתה נותן לי כלכך הרבה מוטיבציה. אתה ההוכחה שעם עבודה קשה מגיעים רחוק.
אני בטוחה שתעשה את התפקיד בצורה הכי טובה שרק אפשר.
שנה עברה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך פנים אל פנים.
מה אני אגיד לך? קשה פה בלעדייך . כבר 4 שנים שאנחנו חיים על שתי יבשות נפרדות.
הסקייפ זה כל מה שיש לנו וגם בו יוצא לנו לדבר לעיתים רחוקות.
אתה יודע כמה השתנתי בשנה הזאת? חיצונית ופנימית. התבגרתי .
גם אני לא יודעת איך אתה השתנית. מה שאני זוכרת ממך זה את הילד שהיית , וכל שנה אני רואה גבר שהולך ומתבגר עוד ועוד.
זה כואב לי כל שנה מחדש לראות את ההבעה הזאת על הפנים שלך ולשמוע את המשפט הקבוע שלך -״ ואו איך גדלת! השתנית ! יפית !מה זה את כמו חדשה כאילו אני לא מכיר אותך!״ . זה לא צריך להיות ככה.. אתה צריך להיות פה איתי כשאני גדלה וצריכה אותך הכי בעולם .
תמיד היית המודל לחיקוי שלי. תמיד. גם בלי ששמת לב והאמת שגם בלי שאני שמתי לב.
כל מילה שאתה אומר לי משפיעה עלי. האמת היא שאתה באמת לא מבין כמה המילים שלך נכנסות אלי. וזאת גם הסיבה שהרבה פעמים אתה פוגע בי בלי כוונה והרבה פעמים אנחנו רבים . וכששני בני משפחת פפיש עצבניים אחד על השני? זה ריב רציני. אבל אנחנו תמיד יודעים אחרי יום לחזור ולאהוב אחד את השני הכי בעולם שוב.
אתה יודע? תמיד אמרו שאנחנו קופי מבחינה חיצונית, אבל בשנים האחרונות אומרים שאנחנו קופי מכל הבחינות.
כשהיית כאן לא היינו הכי קרובים . אתה היית בן 22 ואני בת 13 ככה שלא היה לנו הרבה במשותף, אבל עכשיו אנחנו אוהבים את אותם הספרים ואת אותם הסרטים ואת אותן הסדרות ואת אותה המוזיקה. עכשיו כשיש לנו כלכך הרבה במשותף, כשאנחנו הכי קרובים - אנחנו הכי רחוקים.
אני צריכה אותך כדי לדבר איתך על דברים שאני לא יכולה לדבר עליהם עם ההורים. על דברים של אח ואחות.
אני צריכה אותך כדי לברוח יחד איתך מכאן כשההורים רבים .
אני צריכה אותך כדי לראות את המבט המלא גאווה שלך כשאני אומרת לך שהוצאתי עוד 100 במבחן או שקיבלתי תפקיד בכיר בתנועה .המבט הזה שעושה לי טוב על הלב .
אני צריכה אותך שתיתן לי מוטיבציה .
אני פשוט צריכה אותך.
אבל העיקר שטוב לך איפה שאתה נמצא.. אני? אני כבר אסתדר.. איכשהו.
כינוי:
All you will never know
בבלוג זה
בכל הבלוגים
