Teenage Dream?

יש רגעים כאלה, שבהם משום מקום מגיעה תחושת חמימות ומציפה אותי.

זה קורה בכל פעם בה אתה אומר לי את המילים היפות שרק אתה יודע להגיד.

ובכל פעם שאני שומעת שיר ששלחת לי.

ובכל פעם שאתה עובר במוחי.

ובכל פעם שאתה מתגנב לי לחלום .

ואז מתגנב לו החיוך .

ומיד לאחריו הגעגוע .

הגעגוע שלא מתפוגג לו עד לפעם הבאה שאני מדברת איתך.

ובכל פעם כזאת מתקלפת ממני עוד שכבת הגנה קטנה, וגם ממך. 

אני מכירה אותך עוד קצת, ואתה אותי.

אני מתקרבת אלייך עוד קצת, ואתה אליי.

אני לומדת איך לאכול אותך .

ביס אחר ביס. לאט לאט לאט.

איך לפענח את המכלול הקסום הזה שיוצר אותך.

אתה הגעת הכי קרוב. הכי קרוב מכולם.

הכי קרוב אל הלב שלי.. כלכך קרוב שאתה כבר נוגע, מחזיק. שמור שם בפנים בפינה חמה.

כן , זה לא הכי קל להיות כלכך רחוקה ממך . אבל אני לא מפחדת מהקושי . לעולם לא. ואני נלחמת על מה שחשוב לי, על מי שחשוב לי.

ואתה? שווה כל שנייה, וכל מלחמה.

הדבר שאני הכי רוצה עכשיו? זה להרדם כשאתה לצידי, עוטף אותי , ואני אותך .

בקרוב .. בקרוב.

יש רגעים כאלה , שבהם משום מקום מגיעה תחושת חמימות ומציפה אותי.

יש שמכנים אותה אהבה. 

אולי הם צודקים.

״אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק 

ולא יעזור לך אם את עייפה או מדוכדכת 

ולא יעזור לך אם את עצבנית , פרועה ״

יום כיפור ,אני מתחילה כרגיל לקבל הודעות של סליחה מאנשים שלא דיברתי איתם מכיתה ח' בערך.
אני חושבת שבזמן האחרון המטרה של יום כיפור מתפספסת קצת ולמען האמת יום כיפור הפך בשביל הרבה אנשים לתירוץ ."אני אתנהג כל השנה איך שאני רוצה , אבל בכיפור אני אצום ואתפלל והכל יסלח לי".

הצום הפך למהות של היום הזה . מי שצם- צדיק, ומי שלא צם - חוטא.
כל שנה מחדש נוהרים למרפאה של אמא שלי עשרות אנשים שמבקשים ממנה אישור רפואי לכך שהם יכולים לא לצום.
זה נראה לי קצת טיפשי. אם אנשים לא רוצים לצום - שלא יצומו, בלי לתרץ תירוצים . הרי זה לגיטימי לגמרי, כל אחד והאמונות שלו. לא צריך לנפנף באישורים רפואיים ולהגיד "אלוהים זה בסדר יש לי אישור מהרופאה " הרי "אלוהים" לא באמת יושב ובודק למי יש אישור ולמי לא.
וחוץ מזה , האנשים שבאמת לא יכולים לצום מסיבות בריאותיות על אחת כמה וכמה לא צריכים שום אישור. הם יכולים לעשות חשבון נפש ולקיים את כל המהות של יום כיפור גם בלי לסכן את החיים שלהם . אם הם באמת מאמינים  , אז הם צריכים לדעת שפיקוח נפש דוחה שבת , ולא צריכים שום אישור משום רופא. 

הצום בעיני הוא רק כלי . הצום יוצר לנו את התנאים האופטימליים שבהם אנחנו יכולים לשבת עם עצמנו ולעשות חשבון נפש , בלי הסחות דעת.
אם אנשים מתנהגים בסדר כל השנה, זה שהם לא צמים לא יהפוך אותם לחוטאים , ואם אנשים מתנהגים לא בסדר, הצום לא יטהר אותם, והאס אמ אס שהם שולחים כל אנשי הקשר בטח ובטח שלא.

אז בשבילי זה יום של חשבון נפש ביני לבין עצמי. לא יום של בקשת סליחות. אני את הסליחות שלי מבקשת באותו הרגע שבו אני עושה משהו שאני מצטערת עליו. אני אלך לאותו האדם , אשב איתו פנים מול פנים ואבקש סליחה מעומק הלב. אני לא אחכה לליום כיפור כדי לשלוח הודעה בוואטסאפ.
אז ביום כיפור אני מסתכלת אחורה וחושבת איפה טעיתי במהלך השנה ואיך לשפר איפה שאפשר לשפר.
והאמת? אני צמה מתוך כבוד לאלה שצמים ולא בגלל שאני מאמינה שאם אני אצום אז כל החטאים שלי יסלחו.
חוץ מזה , הצום מהווה בשבילי מבחן עצמי. האם אני יכולה להציב לעצמי מטרה ולעמוד בה . וזה לא הכי קל כי אצלי בבית לא צמים ואפילו להפך ,מנסים כל הזמן לשכנע אותי להישבר.
אבל בנתיים אני עומדת בזה יפה אז מקווה שגם השנה יהיה לי צום קל. 

אז שיהיה צום קל לצמים , ותעשו טובה , אם אתם מבקשים סליחה ורוצים שתהיה לה משמעות , תעשו את זה פנים אל פנים מכל הלב. 

נשבר לי המסך של הפלאפון .
הסתכלתי לי בתמונות דרך המסך הסדוק ופתאום הבנתי.
סדקים סדקים.
קטנים, גדולים , עמוקים.
אני לא יודעת איך נאספו בי כלכך הרבה סדקים .
כל החיים נפלתי וקמתי, נפלתי וקמתי. אבל כל נפילה כזאת הותירה בי צלקת.
הרבה צלקות קטנות שהפכו אותי למי שאני.
הצלקות האלה לימדו אותי הרבה על החיים .
למדתי להתמודד. למדתי להילחם. למדתי ללכת אל המטרות שלי בכל הכוח גם אם קשה, וגם אם אני אפגע קצת בדרך.
למדתי להפסיק להיות נאיבית. למדתי לא לסמוך על אנשים בעיניים עצומות מהר מידי כי בסוף מה שקורה זה שאני מקדישה את כל כולי ונפגעת.
למדתי ואני ממשיכה ללמוד כל יום מחדש דרך הסדקים האלה על החברים שלי. מי שם כדי לאחות את הסדקים ומי יוצר לי אותם.
אני אלופה בלאחות סדקים של אחרים, וזה עושה לי טוב . אין דבר שעושה לי יותר טוב מלעזור לאנשים כמה שאני יכולה .אבל הרבה פעמים איך שאני "מתקנת" מישהו כבר אין לו צורך בי יותר , ואז נוצרת בי עוד צלקת קטנה.
אבל כמעט ואין מי שיאחה אותי . אז כן , הסדקים האלה הפכו אותי למי שאני , אבל בכל זאת אני מחכה ליום ההוא שבו אהיה שלמה . אני מחכה ליום ההוא שבו מישהו יאחה את הסדקים שבי , ואני אאחה את הסדקים שבו .לאט לאט, סדק אחר סדק. אין דבר יותר קסום ואמיתי כשזה הדדי . ויש לי תחושה שהיום הזה קרוב.

בנתיים אני ממשיכה ליפול ולקום וללמוד. כי אין דבר חשוב יותר בחיים מללמוד מטעויות ולנסות לשפר את מה שאפשר.
אני ממשיכה עם הצחוקים והחיוך והאופטימיות . אני הולכת קדימה , בלי לפחד ליפול . כי אם אני אפחד כל חיי ליפול אני לא אגיע לשום מקום .ואני מחכה, מחכה למי שגורם לכל החיוכים להיות אמיתיים , מכל הנשמה והלב .

 אז מה עוד יש לומר? בכולנו יש סדקים , וזה חלק מאיתנו , חלק משמעותי עם תפקיד משמעותי. השאלה היא מה עושים איתם. אם עומדים במקום בתוך בריכת הזכוכיות ונותנים להן לסדוק אותנו יותר ויותר , או אם שוחים קדימה אל עבר המים הצלולים . אמנם חוטפים עוד כמה שריטות בדרך , אבל בסופו של דבר יוצאים מחוזקים ומחושלים. 

מתגעגעת! .