.

היום הרגשתי רע. ממש רע. אפילו שקלתי לעזוב את כל הדברים שיש לי לעשות אחרי שחזרתי מבית הספר, ופשוט להיכנס למיטה ולישון עד מחר.

כבר הרבה זמן לא הייתה לי ההרגשה הזו.

היום הרגשתי מאוד מכוערת.

ושזה לא ישמע לא נכון, אני לא חושבת שאני מלכת היופי מידי יום ביומו. יש לי את הימים שבהם אני חושבת שאני נראית בסדר +, שזה ימים מיוחדים שאו שהשיער שלי מסתדר, או שהבגדים יושבים יפה, או שפשוט יש לי קצת צבע בלחיים שהוא לא מהסומק המוגזם שאני שמה על הפנים. אבל ברוב הימים, ההרגשה היא פשוט שאני נראית אוקיי. שאני יכולה לצאת מהבית ולא להוריד את הראש.

היום זה לא היה ככה.

היום השפלתי את המבט. פחדתי מכל אדם שרק העז להביט בי. לא רציתי שיסתכלו עליי. לא רציתי שיראו אותי...

ההרגשה הזו של הלבד רק הולכת ומתגברת. והרגשות האלו של למה את לא כמו האחרים חוזרים. למה אני לא מסוגלת להיפתח. מה פגום בי. למה אני לא מקסימה וחיננית ושהחיוך שלה ממיס. למה אני מרגישה דחויה. עד עכשיו לא היה לי אף אחד, אף בחור. למה אני זקוקה כל כך לאהבה ולהערכה, למישהו שיחבק ושיהיה לי לסמס לו שרע לי. שאני אדע שיש מישהו שאכפת לו, ושמכל האפשרויות שיש לו הוא בחר אותי. ואם עד עכשיו לא היה לי אף אחד כזה, משהו פגום בי. חייב להיות משהו. ואני יודעת מה זה. זה האופי הסגור והשקט שלי ושלא נדבר על החיצוניות. הלוואי שהיה לי אומץ פשוט לשים פה סלפי של עצמי, ללא שום הכנה מוקדמת, רק לפזר ככה את השיער ולהיסתכל ישירות אל תוך העדשה של המצלמה. ככה תוכלו לראות את המפלצת שמסתתרת מאחורי המסך.