.

אני אובססיבית, בן אדם של אובססיות, זה מחזיק לי רגליים על הקרקע, להיקשר לדברים יותר מדי. ואני אובססיבית עכשיו למשהו שבחיים לא יקרה, סטוקרית מוזרה, פנטזיות שאני מרחמת על עצמי אחרי שהן חולפות ("חולפות", ממש), בראשי. אני חיה בהזיה בימים האחרונים. אני לא אוהבת כשזה קורה לי. ואחרי כמה זמן זה חולף, ואני מבינה כמה טיפשה הייתי, כשנקשרתי, בדמיוני, לבן אדם כל כך. כי אני בונה לנו סיטואציות דמיוניות בהן קורה כל מה שרק עולה בדעתי, וחושבת שזה אשכרה יכול לקרות. אני פשוט לא מאמינה על עצמי. חסר לי כל כך בן זוג? מצחיק, שאני אומרת "חסר", כשבחיים לא היה לי אחד... כל כך אני רוצה גבר? עצוב. כמה זמן אני כבר מתבכיינת בבלוג הזה, שאני רוצה מישהו לצידי? אבל הדרישות שלי מגוחכות... אני נדלקת על אנשים שאני לא יכולה להשיג, שבחיים לא יהיה משהו בינינו, שלא יכול להיות משהו בינינו... אני משלה את עצמי. אני מבלבלת את עצמי. ואני לא יכולה להפסיק עם זה...