אז אני לא באמת בדיכאון אני לא באמת חולת נפש
בכי משום דבר מצבי רוח מסוכנים לסביבה
זה לא אני זה הגלולות
טוב לגלות את זה
מחר אני מתכוונת לומר לבוס שלום ולא להתראות
נכון שכבר יש לי משמרות לשבוע הבא אבל רע לי לעבוד שם
ואני לא מתכוונת להישאר במקום שלא טוב לי בו
אז אני צריכה קצת עזרה מאימא שתגיד לי מה לומר וקצת עידוד
אבל בסוף אני מבינה שאני צודקת שמנצלים אותי שהשכר שלי משפיל
שאני פראיירית ואלוהים יודע כמה אני שונאת ליהיות פראיירית אז מחר אני חותכת
צעקות? ריבים? שכנועים?
אולי.. אבל אני פשוט מתכוונת לומר "זו הייתה המשמרת האחרונה שלי כאן"
אני חזקה אני אעמוד מאחורי המילים שלי וזה שהאחראית משמרות כבר תכננה
לא לעבוד ביום שישי
מעניין לי את התחת
די ליהיות עלה ברוח
צהל
בהתחלה נשברתי מה עכשיו חצי שנה?!?!?!
דחיית גיוס בחצי שנה מה אני אעשה עם עצמי חצי שנה
עוד לפני שקלטתי שקיבלתי את התפקיד כמעט הכי טוב לבנות בצהל
כבר בכיתי חצי מכמות הדמעות שהיו לי במלאי
המחשבה על עוד חצי שנה שבה אני אזרחית שצריכה ליהיות עצמאית
צריכה להבין שהיא כבר ילדה גדולה.. להתבגר לבד בלי שיפילו אותי למים
זה יותר קשה..
במיוחד שכבר הכנתי רשימה של כל הדברים שאני צריכה לעשות לפני הגיוס
זה היה כל כך קרוב.. היינו אמורים להתגייס כמעט ביחד אני ואתה הפרש של ארבעה ימים
אבל עכשיו אני אמורה להעביר חמישה חודשים בלי לראות אותך כל יום
נכון שגם אם היינו מתגייסים יחד היינו מתראים פעם ב.. אבל לפחות הראש שלי היה בצבא
ולא בבית, כמעט ואין יום שאני לא רואה אותך .
החברים שלך כבר מאמינים שאנחנו גרים יחד גם אני מתחילה להרגיש ככה
אבל כיף לנו וטוב לנו ואנחנו לא מעיקים אחד על השני
לוקחים הפסקונת של יום אחד מהשני וחוזרים לשגרה בה אנחנו מתראים כל יום כל היום
מסתלבטים שוכבים שותים
חיים את החיים הטובים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The woman with the red coat