אני לא רוצה לקרוא לזה שביזות
הפחד מהיום יום שלי בצבא רודף אותי בשבתות
התחושה הזאת שכל האחראיות בעולם מוטלת על הכתפיים שלי
שאני צריכה להיות חזקה יותר מכולם
שאסור להישבר, שהתפקיד שלי הוא החיים שלי
שוברת אותי
אני מתקשה להעביר שבתות ברוגע, עסוקה במחשבות
כל הזמן חיה בתחושה שעשיתי לעצמי טעות
שאלוהים נתן לי מתנה ואני החלטתי להפנות לו עורף
להיות גיבורה ולקחת על עצמי פי 2 אחראיות ממה שאני רוצה לקחת
אני לא רוצה להיות כאן, אני לא רוצה לחוות את הפחד הזה יותר
נשארו עוד 10 חודשים
איך אשרוד אותם?
האם כל בוקר אקום עם תחושת מחנק בגרון
עוד יום עוד קושי
או שמתישהו זה יעבור?
עברתי יותר מחצי ועדיין לא השתנתי
נשארתי פחדנית,דאגנית ולחוצה
האם הייתי כזאת גם לפני יום גיוסי?
האם גם כשאתשחרר אמשיך לחיות כך?
האם עשיתי טעות? האם יכולתי לחוות שירות טוב יותר?
או שהכל באמת תלוי בגישה
שהאנשים לא חשובים שהאוכלוסיה לא חייבת להיות קלה
שהכל מתחיל ונגמר בי
רוצה וחייבת להפסיק לחשוב