לזה שאני מעופפת. ההרגשה כבר לא מדהימה כמו ביומיים הראשונים, כי אז זה בא בגלים וכל פעם חיכיתי לזה. עכשיו אני כל הזמן בזה.
אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה.
אני פשוט לא מרגישה דברים מוחשיים בצורה מחשבתית. קשה לי לראות את המורה ולדעת שהיא באמת קיימת.
אני לא מרגישה שמה שהוא דומם באמת קיים, אני מרגישה שרק הנשמה שלי כאן והאמת שזה מסתכל כמישהי שבכלל לא מאמינה בדבר הזה שנקרא 'נשמה'.
כשאני חותכת אני מרגישה כאב וזה קצת מעורר אותי, אבל זהו, לא יותר מכך.
אני פשוט מרגישה שהכל יכול להסתיים ברגע, כאילו להכל אין המשך ואנחנו חיים בנקודת זמן שלא זזה.
אני שומעת מוזיקה הרבה לאחרונה, זה מעודד אותי מעט. לא עוזר ממש אבל מעודד - זה מנתק אותי יותר וזה גורם לי להרגיש שהמוזיקה אחראית לכך ולא מה שעובר עלי.
אני מדברת עם אנשים כאילו זו אני אבל לא באמת חושבת בזמן שאני מדברת איתם, כאילו אני לא באמת כאן.
כל מה שאני לא נוגעת בו באותו רגע מרגיש לי לא אמיתי וגם אם אני נוגעת במשהו זה רק בנקודה הקטנה והמסוימת שקצות האצבעות שלי בדיוק עוברות עליו.
קשה לי להרגיש מה שאנשים מנסים להעביר, אני לא מצליחה להקשר למילים שלהם ולא מצליחה להבין דברים פשוטים. מילים מתבלבלות לי.
ועדיין, לא יודעת אם אני רוצה שזה יעבור או יישאר.
מה שקורה לי נובע או מבעיה פסיכולוגית או משתייה \ סמים \ חוסר שינה\ לחץ - אני לא שותה כבר כמה שבועות, לא עושה סמים, ישנה סבבה ואני לא בלחץ בכלל.
דה ריאליזציה
דה פרסנוליזציה