The Wolf

פרק 2:

היא מתקרבת אליי, סכין בידה. צחוק לגלגני נשמע מפיה, צרחה נשמעה מפי.

חתוך בכל הגוף הרמתי את עיניי והבטתי בה.
 כה יפות היו פנייה, כה ענוגות.
נשימה אחרונה.
צרחה אחרונה, צרחה של פחד, של כאב.
התעוררתי בבהלה.
עיניי נפקחו בפתאומיות.
הצרחה, היא אותה... אותה הצרחה מפעם.
הצרחה, הצרחה שיצאה מפי מלפני עשר שנים.
היא, היא מחפשת אותי.

                                          ...                              
נכנסתי אל הבית הגדול שבקצה הרחוב.
ריח הדם מילא אותי.
עשרה אנשים, עשר גופות.
ריח הצחנה הצרוב בזכרוני הציף אותי.
נזכרתי במשימה.
זה לא יכול להיות שזה, שזה הוא.
ההוא מגיל שש מלפני עשר שנה.
הם לא האמינו כשאבי איים עלייהם, חשבו שאני סתם ילדה.
אף אחד לא יאמין, ילדה בת שש.
אבל כן, זאת אני.
הבטחתי לעצמי שלא לשכוח את פרצופו של הילד, הבוכה הנאנק מכאב.
הילד שאותו אני צריכה למצוא ולהרוג.

פרק 1:

היא הלכה בזה השביל, נשמה את זה האוויר וישבה בזה הספסל ועכשיו אני כאן.
עשרה אנשים פגשו כאן במותם. צעירים ויפים, היא בוחרת אותם, את המוכשרים ביותר. היא מפתה אותם להתקרב והם, הם טיפשים. טיפשים שהם מקשיבים לה, טיפשים שהם באים איתה.
אני מרגיש משב  רוח חזק על עורפי, זה לא הגיוני, זה אף פעם לא קרה, היא חוזרת למקום בו הייתה. היא מחפשת משהו, מישהו.
פילדלפיה, עיר שוקקת חיים, תמות.
היא  נעה כמו צל, לא רואים, לא שומעים. אבל מרגישים.
היא חוזרת.

                                       ...

חזרתי, עלה חיוך על פניי.
פילדלפיה, עיר שוקקת חיים, מתה.
עשרה אנשים מצאו את מותם בבית הגדול שבקצה הרחוב.
צעירים ויפים, בחרתי אותם, את המוכשרים ביותר, הם טיפשים!
עלה בי צחוק. נזכרתי בפניהם המבקשות רחמים, בחילה עלתה בי.
אנשים עלובים! הם הביאו על עצמם את מותם, תלותיים.
הוא פה, ואני , אני אמצא אותו.
אני אמצא אותו, ואהרוג אותו!
אני נעה מהר, הוא לא יראה, הוא לא ישמע, הוא רק ירגיש!
                                         חזרתי!