מלך החלונות האדומים

אז אני פה כבר עוד מעט חצי שנה,

לא תקשרתי עם אף אחד מישראל, 

חוץ מאחי הקטן וכמה בלוגרים פה, תגובה אחת למי שאני באמת אוהב מכאן.

ואם לא הגבתי, כנראה הייתי שיכור מספיק כדי לשכוח שאני אוהב, ברגיל.

אז אני יושב עכשיו עם בירה ארגנטינאית מקומית , הבירות המקומיות שלהם לא משהו,

סטייק בתבלון מקומי בצלחת שעל הברכיים , הבשר שלהם משהו, משהו פסיכי.

ולנה דל ריי ,האלבום הראשון,הלא מקומית ברקע.

אני יכול להיות כוסית כן.

נשבע שאני מתגעגע קצת לארץ עכשיו.

מתגעגע אליה קצת.

טליה כבר לא פה.

היא חזרה לארץ, אולי בגלל זה אני מתגעגע לישראל.

קצת.

היא נעלמה לי.

היא נעלמה לי גם כשהיא עוד הייתה פה.

לא הייתה אותה אישה.

הפסיקה לחייך כמו שחייכה,

הפסיקה לחבק כמו שחיבקה,

לנשק בצורה שנישקה,

לגנוח כמו שגנחה,

אפילו הריח שלה השתנה, 

כבר לא אותו שמפו ישראלי שעשה את הריח שלה ייחודי,

למרות שחצי מבנות ישראל משתמשות בו.

זה עדיין הריח שלה.

אפילו התחילה לעשן בצורה אחרת,

כבר לא אותן שאחטות ארוכות ומתמשכות, 

שיוצאות מהפה בצורה חלקה ובשובל דקיק לש עשן מהשפתיים הרכות שלה,

שבאותו רגע עצבנו אותי יותר מכל דבר אחר,

היא התחילה לעשן מהר.

כבר לא ברוגע.

היא אבדה את עצמה,

ואני יכול להבין, היא לא צריכה לחיות את החיים שלי.

ישראל חשובה לה יותר ממה שהיא חשובה לי,

יש לה חיים שם, משפחה, חברים.

אני הצלחתי לוותר על הדברים האלה.

אז הלב שלי קצת שבור, ואני פוסי שאני אומר את זה.

אבל לא אכפת לי כי אני בארגנטינה ואתם לא יכולים לצחוק לי בפנים.

אז הפאב שלי מספיק משגשג שאני אוכל להטיס את אחי הקטן לפה.

שון.

אני באמת מתגעגע אליו,

כוסעמק הוא מתגייס ביולי, אני עושה לו טיול לפני צבא.

שיחווה קצת תארגנטינאיות , קצת לעבוד בפאב, קצת חופש.

קצת ים אחר, שמש אחרת, אוויר אחר.

שיחווה קצת משהו טוב בחיים שלו.

מגיע לו.

מת לראות תחיוך הזה שלו, לפרוע לו תשיער, שהוא יתעצבן מזה,

וידחוף אותי כמו תמיד, ואז נתחבק כמו זוג הומואיים באמצע שדה התעופה.

ואז הוא יעצור ויסתכל עליי עם המבט הנוצץ שיש לו תמיד שהוא מסתכל עליי,

בעיניים הכחולות האלה שדילגו עליי ורק הוא קיבל.

לא שאני מתלונן על הירוקות שלי.

ויגיד לי שהוא התגעגע אליי,

לפחות זה מה שאני מקווה שהוא יגיד.