כשהיינו ילדים התרגלנו למציאות בה המכביזם שולט. התחושה הייתה כאילו זה לעולמי עד. תפיסת הזמן של ילד היא צרה יחסית, ואנחנו גדלנו לתוך שנות ה-90 במדינת ישראל. בתל אביב הייתה הפועל, ומכבי הייתה באופן קבוע מעליה. אני לא חושב שצריך לתת לזה משקל רב מדי, אבל יש לדבר כזה השפעה על התפתחות התודעה של האדם. מבחינת תודעה ספורטיבית - ללא ספק, וייתכן שגם מבחינה חברתית-תרבותית. ילדים לא מדברים על פוליטיקה או על הגשמה עצמית, הם לא מתעניינים לרוב בפילוסופיה או באמנות. ילדות בגילאי היסודי רואות נשים ורוצות לרוב להרגיש שהן בוגרות, להתלבש כמו אישה ולהתאפר, ואילו ילדים רוצים לחוש כי הם לא רק זכרים, אלא להראות לכולם כי הם גברים. יש כמובן את היוצאים מן הכלל, ילדות שהן "טום בוי" או ילדים שתוייגו כחנונים ומחפשים את המשמעות בדברים שונים מאלו שמעניינים את הסביבה שדחקה אותם מקרבה.
לפני עשרים שנה, כשהיית שואל ילד "את מי אתה אוהד?", הוא היה עונה ב-90% מהמקרים "מכבי", גם אם ספורט זה הדבר האחרון שעניין אותו. זה לא היה תנאי הכרחי בכדי להיות "מקובל", אבל עבור ילדים דחויים זו הייתה הזדמנות מצוינת לקבל מעט הערכה. בחטיבת הביניים קרה משהו משונה שלא הכרנו. הפועל התחזקה ומכבי נחלשה. פתאום צצו להם כל מיני אוהדי הפועל חדשים והיו גם ילדים שחזרו בתשובה לאחר שבילדותם מרדו באבותיהם האדומים. אני מכיר שלושה מקרים של נערים שטענו בתוקף שהם אוהדים של מכבי, אך בערך בגיל 15 שניים מהם חזרו למקורות ורק אחד באמת נהיה מכביסט. כיום למיטב ידיעתי, בבתי הספר יש עלייה ניכרת באהדה להפועל, ובחלק מהמקומות אפילו שוויון בין המחנות. בשנות האלפיים המגמה המשיכה בתיכון ובצבא, והמכביזם בצורתו הטהורה שלו נשאר כמעט לגמרי במחלקת הכדורסל של הקבוצה של המדינה.
במהלך השנים, הצהובים ראו איך הפועל מצליחה באופן יחסי. הפועל זכתה בתארים, גברה על קבוצות אירופאיות וניצחה בדרבים, בעוד אצלם, גם כשהיו דברים שנתפסו כהצלחות, לא הייתה דרך עקבית ושיטתית, בטוח לא משהו שמזכיר את אותה מכבי שעליה הם גדלו, והיא שגדלה עלינו. המאזן בדרבים השתנה לטובת הפועל, ותל אביב הייתה אדומה. אבל המחלה נשארה בגופם של אותם מכביסטים שנטשו את קבוצתם או סתם שתקו במהלך התקופה הזו. מדי פעם הם היו מגיחים ומספרים ש"העונה הזאת הכול יהיה שונה", "הפעם בונים קבוצה" וכולי. לעיתים רחוקות קצת חששנו ולעיתים קרובות גיחכנו למשמע הדברים.
בזמן האחרון יכולנו לחוש בהרמת הראש של המכביסטים, אפשר היה לראות את זה בשבועות האחרונים מכיוונם של המעגל השני של אוהדי מכבי. אוהדים שהיו רדומים במשך שנים ופתאום קונים כרטיס ונוסעים למשחק, בחורות שמדברות על "המשחק שהיה אתמול". מכבי עושים קולות רציניים והפעם זה בגיבוי היכולת המקצועית. בדרבי הרגשנו את זה על בשרנו. יום למחרת, הגעתי לעבודה. כניסתי לוותה בשיר שמתאר את חלוצה של מכבי מתנה אהבים איתי ועל השולחן חיכו לי בלונים צהובים וכחולים. בהמשך היום כל לקוח מכביסט חייך חיוך רחב כשראה אותי, וסיפר לי בשמחה על תחושותיו כלפיי. בימים האחרונים אנו עדים לתמונות קשות כמו זו של אביב גפן ואיזה מתמודד ב"דה וויס" מצולמים בחולצות של מכבי בקרית שלום. בטלויזיה רואים את אוסקר, מגיע לצפות במכבי כדורעף נגד דוקלה ליברץ', וגם למשחק הכדורסל מול קבוצת האם שלו. והירקון? זורם ונשפך לים.
ברגעים כאלו, אני מנצל את החורף והולך לפלאפל גבאי לשתות מרק חרירה. מדובר במרק מלא בדברים טובים כמו אטריות, חומוס ועדשים. אתה מוסיף קצת פלפל ולימון ואוכל/לוגם מנה שמחממת את הבטן ומנחמת את מצב הרוח. המנה יפה, ממלאת, ובמחיר הוגן. גם הפלאפל עצמו מצוין, ולא הייתה פעם אחת שהגעתי למקום והתאכזבתי. העובדים בגבאי מסבירי פנים, ולאחר שאתה משלם, הם מודים לך, ולעיתים עושים זאת בליווי מחווה ושרים לך כי "פלאפל גבאי מחבק אותך". תודה על החיבוק, אנו זקוקים לו כעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
