והנה אובמה בורח לנו. אחרי שהביא את משב רוח השלום לביקור קצר בארץ הוא חוזר הביתה. עכשיו מזכיר המדינה יקפץ קצת בין רמאללה וירושלים עד שכולם יתעוררו מהאפטר פארטי הזה. הביקור והנאום היו מרגשים, כי אובמה הוא כריזמטי, כי הוא נשיא המדינה החזקה בעולם וכי הוא זקוק לנו ואנו זקוקים לו. שנים שארצות הברית של אמריקה ממטירה עלינו מטוסים ודולרים, ואנו גומלים להם בהתנחלויות ופולארדים. זה מה שעושה את הקשר בינינו לבינם כל כך חזק. האינטרסים כל כך חזקים שאי אפשר לשבור את הקשר הזה. אין לנו מה לדאוג שיימאס להם מאיתנו פתאום, ובאמת שכל עוד ארה"ב קיימת, קלוש הוא הסיכוי כי היא תנטוש אותנו. 

אבל מה הצ'אנס לשלום? שוב שמענו את הדברים הנכונים, כי שלום בא מהאנשים, שמכריחים את מנהיגיהם להגיע אליו. הסטודנטים בבנייני האומה היו נרגשים, והיו עוד בתים בארץ שבהם נרשמה התרגשות. אבל השאלה כמה בתים כאלה יש? בואו נניח שאובמה הפיח את רוח השלום לא רק בשמלאנים הגמורים, המשוכנעים. בואו נגיד שיש עוד אנשים שמאמינים שאפשר להגיע להסדר. כאלו שיודעים כי חובה עלינו להגיע אליו בשביל להבטיח את שלום ילדינו והדורות הבאים, שמוכנים בלית ברירה לשבת למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים עם כל מי שחפץ בכך. אחרי שזרמנו עם המחשבה הזאת - בכמה אנשים מדובר? בין מאה למאתיים אלף? ובכן זה לא מספיק.

הסליחה, החמלה והפיוס שבעקבותיו אמור להגיע שלום יתחילו באמת אצל הצעירים, אבל המבוגרים הם אלו שצריכים לטפטף אותו אליהם. וזה לא נראה כמו משהו שקורה או יקרה בעתיד הקרוב. רואים את זה גם ברחובות וגם ברשת. משרד החינוך אחראי לחינוך הפורמלי, אבל מה עם החינוך מהבית? מדברים על הפרימיטיביות הפלסטינית, ועל הנרטיב שמספרים להם אצלם. אז נכון, אצלנו, באופן רשמי, השקרים והשנאה כנראה באמת לא גרועים באותה המידה בחריפותם, אבל כשאני מסתכל על הילדים של היום, ורואה מי ההורים שלהם, אני מבין שאין סיבה להיות אופטימי. הימין יכול להיות רגוע לפחות בהיבט המדיני, בעתיד הנראה לעין לא יפרוץ שלום. 

ערב שישי אחד, הלכתי לאכול בקפה דיזי לאחר ששמעתי שהמקום מחזיק בתקן של ויגן פרדנלי. מלצר חדש וחביב עם מבטא של עולה חדש הגיש לי את התפריט, והחלטתי ללכת על ארוחת הבוקר הטבעונית, שכפי שניתן להבין, מוגשת כל היום. הארוחה כוללת שתייה חמה/קרה, סלט, לחמניה ומגוון מזטים. את הקפה ביקשתי קודם, ובזמן שאני מגלגל לי סיגריה, הבחנתי שבמקום גם קיימת מכבסה, כך שניתן לסעוד ובמקביל להביט כמו חתול על בגדיך מתקלחים להם בסיבוביות במכונות שהמקום מפעיל. אחרי האספרסו הכפול (מוצלח מאוד) הגיע האוכל. בתמונה הקצת מטושטשת אפשר לנסות להבחין (עם כיוון השעון) בסלט, בחצילים, בפירות של המיני מוזלי, בפלפלים, בריבה, בסלק, בקינואה, בחמוצים, בזיתים ובטחינה. מה שלא רואים בתמונה הוא חלב הסויה שהגיע לאחר מכן בשביל המוזלי. ניסיתי לקמץ בלחמניה כדי שתישאר לי קצת בשביל הריבה, אבל לא הצלחתי. ביקשתי עוד לחמניה. מלצרית חמודה אמרה שזה בעיקרון בתשלום, אבל שבגלל העיניים היפות שלי היא תיתן לי. טוב, בסדר, היא אמרה שהיא פשוט תביא לי עוד לחמניה, וכנראה זה בגלל החלב סויה, או בגלל המלצר החדש שהתעכב קצת, או בגלל שהיא ביקשה אש ושכחה להחזיר לי אותה. או אולי בכל זאת בגלל העיניים היפות שלי. היה מאוד טעים, וגם לא כבד מדי. הלחמניה הנוספת סגרה את הארוחה כמו שצריך והכינה את הבטן לשתייה עם החברים באיזה בר. סך הכול, יופי של ארוחת בוקר בערב, ופעם הבאה אולי גם נביא את שק הכביסה מהבית. 

איפה? בן עמי 13, תל אביב.

כמה? 44 ש"ח.

מתי? א'-ו' 24:00-8:00, ש' 24:00-9:00.