בשבוע שעבר, אחרי יום עבודה, נסעתי לחודורוב, מתחם האימונים של הפועל, בשביל לקנות כרטיס לאיזה משחק. לא חשוב איזה משחק. אחרי שמצאתי בעזרת האייפון את הדרך המהירה הביתה, התחוור לי שאני לא יודע מה בא לי לאכול, ושככה אני לא מתכוון לחזור הביתה. הסתכלתי על המסלול של קו האוטובוס, והחלטתי שאני יורד בתחנה המרכזית. כשירדתי מהאוטובוס, נזכרתי שבאותו מקום הייתי בחתונה אריתראית לפני כשנתיים. שוטף כלים בבית הקפה שבו עבדתי נישא לבחירת ליבו, והזמין אותנו לאירוע. זה היה במין סופר-מרקט שהוסב לאולם אירועים קטן. בכניסה היה שומר רוסי, ובפנים כ-300 אריתראים מרקדים לצלילים לא מוכרים, כשעל הבמה עומד מישהו ושר בקצב הפלייבק. היו שם בקבוקים של חצי ליטר גולדסטאר, ואוכל שהוגש בכלים חד פעמיים. בצלחות היה משהו בגודל של פיתה עיראקית בצבע חום-אפרפר עם חורים, ועליו, פולקע, ביצה קשה וסלט. לא הייתי טבעוני אז, אבל אני זוכר שחוץ מהפיתה הזאת וכמה בירות, החלטתי שאני אשמור מקום לקינוחים. ואז הגיעה עוגת חתונה ענקית, עם בובה קטנה של חתן וכלה אשכנזים. המנהג האריתראי הוא להאכיל אחד את השני. וכך היה, פשוט לוקחים חתיכת עוגה עם המזלג ונותנים לאדם אחר. החתן האכיל את הכלה, הכלה את החתן, והאורחים אחד את השני. בסך הכול היה נחמד להגיע ולשמח את הבחור, וכמו כן, זו הייתה חוויה אנתרופולוגית מעניינת. 

חיפשתי לי באינטרנט איזה משהו בסגנון - אבל שיהיה טבעוני. הדברים היחידים שנראו הכי קרובים היו אוכל אתיופי או אוכל הודי. חישוב של המרחק ביני ובין המקומות שמצאתי בגוגל הוביל אותי לאופציה האתיופית - טנאת. בעודי מתהלך לעבר הכתובת שפלט האייפון, דמיינתי את עצמי מגיע למסעדת פועלים קטנה, עם סירים מהבילים וכמה סודנים שנעים בתזזיתיות בין השולחנות. חשבתי שאסתכל על התפריט, לא אבין כלום, אגיד למלצר שיגיש לי את ה-common dish ואז אחכה במשך כמה דקות כשאני לא יודע מה אני הולך לקבל ואם אני הולך לאהוב את זה או לא. בקיצור, חשבתי שאני מגיע למקום שהוא שילוב של מסעדה הודית עם חתונה אריתראית. אבל זה לא היה קרוב בכלל.

טנאת נראה מבחוץ וגם קצת מבפנים כמו בית קפה. המקום קיים כמה חודשים, ולפניו באמת היה שם בית קפה. בפנים ישבו זוג היפים ודיברו על איזה משהו של היפים, ומאחורי הבר עמד הבעלים והשף, איציק, בחור אתיופי שינק את הבישול והמאכלים מאימו. פירוש המילה "טנאת" אגב, הוא שילוב של "אמא" ו"בריאות". ביקשתי תפריט, איציק הצביע על הלוח שעמד על הקיר. היה ברור שאני הולך על האינג'רה ביינתו, ה-common dish, או כמו שאני אוהב לתרגם את זה לעברית: המנה המקורית. מדובר בצלחת שבסיסה מכוסה באינג'רה, ה"פיתה" האתיופית, וכמה סוגי תבשילים עליה. הייתי רעב והתלבטתי בין המנה האישית ב-35 ש"ח למנה הזוגית ב-42 ש"ח. הסתכלתי על מה שקיבלו ההיפים והחלטתי שנסתפק באישית. רציתי לשתות את הבירה האתיופית שהייתה בתפריט, אבל איציק אמר שכרגע אין להשיג בארץ. במקום בירה, הלכתי על שייק בננה-פפאיה. בינתיים קראתי קצת על תיאטרון בריטי ב"גלריה" של אתמול.

לא זכרתי בדיוק מה זה פפאיה או איך זה נראה, ואם בכלל אכלתי פפאיה בחיי. האמת היא שעד עכשיו אני לא יודע. ואללה, היה טעים. ואז הגיעה האינג'רה, פרושה על הצלחת הגדולה, עשויה מקמח טף, שזה קמח שאיציק ועוד כל מיני אנשים אומרים שהוא בריא מאוד. ההיפים אמרו שזה מזכיר לחוח, או שזה בדיוק כמו לחוח, והאמת היא שגם לחוח, כמו פפאיה, אני לא יודע אם טעמתי בחיי. בכל אופן, על מצע האינג'רה היו כמה תבשילים: עדשים, עלי סלק ו/או מנגולד, משהו עם גזר, חומוס וסלט ירקות. ביקשתי מזלג, איציק אמר שאוכלים את זה ביד. צילמתי, איציק שאל אם אני מעלה לפייסבוק. אמרתי לו שזה לבלוג טבעוני והוא התלהב. בזמן שאני נהנה מהאינג'רה ביינתו, איציק נהנה לראות אותי נהנה, וגם שמעתי ממנו על המקום והקולטורה. מה שנחמד במנה זה שמדובר במשהו פשוט, טבעוני ושונה. האכזבה היחידה היא שאין לי כזה בבית, שאני לא יכול לחזור הביתה ולראות איזה צלחת כזאת שמחכה לי. הייתי בטח חופן לי איזה חתיכת אינג'רה עם טחינה, לועס בעמידה, הולך לענייני ומדי פעם חוזר ולוקח עוד חתיכה. אמרתי לאיציק תודה והלכתי. איציק, אם אתה קורא, אז תדע שברור שנקפוץ בהזדמנות הבאה שתהיה לי. אולי עד אז תהיה לי בחורה ונוכל ללכת על המנה הזוגית.

איפה? צ'לנוב 27, תל אביב.

כמה? 35 ש"ח לאינג'רה ביינתו, 15 ש"ח לשייק.

מתי? א'-ה': 23:30-10:30, ו': 16:00-10:00, ש': 24:00-20:00.