לפני כשבועיים, חזרתי הביתה מהעבודה רעב מאוד. ורעב שהוא לא רק פיזי, אלא גם נפשי. הייתי עצבני. נמאס לי מהעבודה שלי, ולא מהעבודה עצמה כמו מהאנוכיות של רובם של אלה שעובדים איתי. לפעמים גם בעבודה שהיא לעיתים קרובות שוחקת ומשעממת, מספיקה חברתם של אנשים טובים בכדי שתוכל לשרוד ימים קשים. אבל זה לא קורה אצלי. רוב האנשים שעובדים איתי מבוגרים ממני, חלקם בעשר שנים, חלקם בעשרים שנים ומקצתם על סף היציאה לפנסיה. לא ברור מתי זה קורה לאנשים, מאיזה שלב בחיים אכפת להם רק מהתחת שלהם. כשהם מתחתנים? כשהם מולידים ילדים? אולי זה לא עניין של זמן, אולי זה פשוט יום אחד שבו מגיעה אליהם ההבנה הזאת שאם רוב האנשים סביבם הם אנוכיים, אז גם כדאי לנו להיות כאלו. אולי גם הם פעם ניסו להתחשב באחרים, ובמיוחד בקולגות שלהם, או שזה היה הטבע שלהם בזמנו, אבל ככל שהזמן עבר, והם פגשו יותר ויותר אנשים שחושבים רק על עצמם, אז הם החליטו לאמץ את ההתנהגות שלהם במודע או שלא במודע. ברומא התנהג כרומאי. ואז כבר בעצם מדובר בכדור שלג. מתחילים בנאיביות, פוגשים את אלו שהתחילו להשתין על הסובבים אותם, ואז קופצים קפיצת ראש לבריכה העכורה.

אבל אני לא יכול. לא יכול להיות לא נחמד ולא מתחשב. לרוב אני מרוצה מכך, אני אוהב את עצמי בשל כך, אבל לפעמים גם לי בא לא לשים זין. מה שקורה לרוב, הוא שאני אוגר את הכעס בתוכי זמן מה ולבסוף זה מתפרץ. ואם אני לא יכול להרשות לעצמי את זה כרגע בסטטוס שלי בעבודה, אז אני יוצא לאיזו הליכה ארוכה עם מוזיקה, כותב משהו או שותה משהו.

ולפעמים, כידוע, כשאנשים עצבניים, הם הולכים לכיוון של האוכל. נזכרתי שיש מסעדה טבעונית מפורסמת שעדיין לא נכנסתי בשעריה - טעם החיים.

טעם החיים מנוהלת ע"י קהילת העבריים מדימונה, חבר'ה אפרו-אמריקאים שמאמינים כי הם צאצאים של שבטי ישראל. באמצע המאה שעברה איזה בחור שחור משיקאגו הגיע למסקנה הזאת, ואז הם החלו לעלות לארץ, והמדינה שלחה אותם לדימונה, בה הקימו את ביתם. ידידה של אחי סיפרה לו כי כשישבה לפני כמה שנים במסעדה טבעונית באיזה חור נידח בארה"ב, היא נשאלה ע"י המלצר מהיכן היא, וכשענתה שהיא מישראל הוא ענה לה "Oh! God bless the beautiful city of DIMONA". בכל אופן, אחד מהעקרונות של העבריים מדימונה הוא הטבעונות.

המקום גדול יותר ממה שנמצא בגוגל בביקורות על המקום. כשישה שולחנות בקומה התחתונה, ועוד כחמישה בקומה העליונה. כל העובדים במקום הם מהקהילה, וכשהמלצר הגיש לי את התפריט והתכוון ללכת, עצרתי אותו עקב רעבוני העז ועיניי הגדולות, ובלי לחשוב הרבה הזמנתי את מנת הסטייק סייטן שמגיעה עם מנה ראשונה גם, ועוד הוספתי שייק פירות.

לאחר כמה דקות הגיע השייק, שאם זכרוני אינו מטעני, היה מורכב ממלון, בננה ותמרים. הוא היה טעים מאוד, אבל כבר לאחר כמה שלוקים הבנתי שייתכן שהגזמתי עם ההזמנה הזו.

אחרי שסיימתי את השייק הגיע הסלט. סלט פשוט וטרי, שמוגש בליווי רוטב נחמד שמרכיביו אינם ברורים לי. כששאלתי את המלצר, כל מה שהבנתי מקולו השקט והממולמל, עברית במבטא אמריקאי, או אנגלית במבטא עברי היה "שום".

וכשסיימתי את הסלט, וכבר הייתי מפוצץ, הגיעה המנה העיקרית, סטייק הסייטן. מדובר בכמה רצועות סייטן מתובל על מצע של אורז וירקות. ידעתי שככל שאחכה יותר כך מצבי יורע, ולכן הרמתי במהירות את המזלג והתחלתי לבלוס.

האמת היא שבביס הראשון, לא התלהבתי במיוחד, אולי גם בגלל שהייתי מלא למדי, אבל אחרי כמה ביסים, פתאום הבנתי שמה שטעים ויפה במנה הזו, הוא דווקא הפשטות שלה. אני יודע שיש רבים שיוצאים מהבית לאכול לא בשביל דברים פשוטים אלא בשביל דברים מיוחדים, אבל לפעמים יש משהו מיוחד בפשטות. או אם ננסה להגיד זאת אחרת, יש דברים שכמה שהם לא ייראו לך פשוטים, אתה יודע שהסיכויים שלך להכין דבר דומה בבית או לתפוס את הטעם המיוחד שלו הם די קלושים. 

אחרי שפירקתי גם את הסטייק, ביקשתי בכוחותיי האחרונים את החשבון. חשבתי לעצמי שהייתי יכול לוותר על השייק, אבל לא הרגשתי צורך להתנצל בפני עצמי. היה יום קשה, שהוא חלק מתקופה לא משהו בעבודה, ועכשיו נותר לי לחשוב על עתידי המקצועי, לבדוק אופציות, לשקול שכר אפשרי מול הנאה והגשמה עצמית, ואולי בכלל ללכת ללמוד עוד משהו באוניברסיטה. נחיה ונראה.

איפה? בן יהודה 43, תל אביב.

כמה? 52 ש"ח לאוכל, 24 לשייק.

מתי? א'-ה' 21:00-10:00, ו' 14:00-10:00.