אחרי יותר משנה ללא חופשה שהיא לא חג, יעני, שאני מחליט בעצמי שאני לוקח חופש, הייתי חייב לטוס לחו"ל בשביל להירגע קצת. ברצלונה זה בדיוק מה שהייתי צריך. ג'ינג'י האח גר שם וזו הפעם הרביעית שלי בעיר. ידעתי מראש שאני לא מגיע למקום שבו אני רודף אחרי אטרקציות. חופשה שמטרתה היא להסתובב, לאכול, לשתות ולישון.

הטיסה הייתה בלילה, וניסיתי לישון קצת לפניה אבל לא הצלחתי. האייפון צפצץ, והחלטתי לזרום על בירה עם חברים במקום הקבוע. מאוחר יותר הגענו לשדה התעופה, ואחרי שעמדנו בתורים עם כל הנדחפים למיניהם ונשבענו שארזנו לבד, הגענו למעבר הארוך שמוביל מביקורת הדרכונים אל הדיוטי פרי. מצד ימין, מעבר לקיר הזכוכית, רואים את אלו שנחתו בארץ, פניהם נוגות ועיניהם טרוטות. הם ילכו מחר לעבודה. כבר לפני שנסעתי הצלחתי להתבאס מזה בתוך חמישה ימים גם אני אהיה חלק מהם. אבל יצאתי מזה בזריזות, והלכתי לי לג'יימס ריצ'רדסון ממוקד מטרה, אל בקבוק הג'ק דניאלס שחיכה לי על המדף. אחרי עוד תור לא קטן בקופה, התפניתי למחשבה על מה לאכול, שכן ידעתי כי בטיסת הלואו-קוסט (שמחירה לא היה נמוך כלל) אין על מה לבנות, בטח לא לטבעוני. שמתי פעמיי ל"פוד גייט", שער האוכל בטרמינל. לאפה סלטים בשיפודי התקווה נראתה קוסמת, אך לא ידעתי אם לפני טיסה בשלוש וחצי בבוקר זה רעיון טוב. ממול, סניף גדול של ארומה. כבר יצא לי להתנסות בסנדביץ' הפטריות שלהם בסניפים אחרים ולא התלהבתי כל כך, אבל אמרתי שניתן לזה עוד צ'אנס. המחירים הפתיעו אותי, לא גבוהים כמו שחשבתי. הייתי בטוח שבתי הקפה בנתב"ג ינצלו את חולשת הנוסעים לפני הטיסה. המחירים לא זולים, אבל האמת היא שהרבה מקומות בתל אביב מתהדרים באותו תמחור של מוצרים. את הפטה בסנדביץ' החלפתי בטופו, ועל חלב הסויה בקפה לא הייתי צריך להוסיף שקל. עמדתי בתור בערך שתי דקות, אך ההזמנה הייתה מוכנה ממש תוך דקה. סחתיין ארומה. 

הסנדביץ' עצמו לא איזה פנינה גסטרונומית, אבל עשה את העבודה. הקפה לעומתו היה ממש טעים, וכל הכבוד לארומה שלא לוקחים עוד כסף על חלב סויה.

איפה? ב"פוד גייט" בנתב"ג.

כמה? 33 ש"ח הסנדביץ', 17 ש"ח קפוצ'ינו גדול על סויה. 

מתי? אם זה בנתב"ג אז אני מניח שמסביב לשעון, לא?

אני לא חובב גדול של טיסות. אני לא בפאניקה ואני לא חש פחד במטוס, אבל אני לא מת על כל העניין הזה. לא יעזור כמה יסבירו לי איך זה נורא הגיוני מבחינה פיזיקלית ועד כמה סטטיסטית הסיכוי שלך להתרסק הוא קלוש. זה לא מרגיש לי בסדר לא להיות עם הרגליים על הקרקע. דבר ששוקל בערך מאה טונות ממריא כמה שעות באוויר זה לא נורמלי. ואם כבר לטוס, אז למה צריך לראות את המטוס לפני? במקום פרוזדור, לוקחים אותך באוטובוס עד למרגלות המטוס. לא משאירים לך שום מקום לדמיון. המנוע נראה בסדר, הכנפיים סבבה, אבל הטייס... בתא הטייס יושב איזה ילד ספרדי שמעולם לא הטיל פצצה, ירה טיל או חילץ פצועים. ושלא אובן לא נכון, אני שמאלן לא קטן שמתנגד למדיניות של ישראל מזה שנים, אבל אני מרגיש בטוח יותר כשאני יודע שמי שאחראי להטיס אותי בשלום עשה דבר או שניים בחייו, או לפחות נוח לי לחשוב ככה. 

בכל אופן, הספרדי דווקא הפתיע. המראה נקייה ונחיתה רכה. התוכניות שלי להירדם קצת במטוס לא צלחו, והגעתי גמור לבירת קטלוניה. יצאתי מהשדה, עליתי על האוטובוס שמוביל לפלאזה קטלוניה המפורסמת, כשלמרות שהאדרנלין זורם בעורקיי, תיכננתי איך אני מגיע לג'ינג'י, אומר שלום, נותן מקלחת וישן כמה שעות. בברצלונה אין הרבה עסקים שמחזיקים באינטרנט אלחוטי, לא ברור למה, אבל זה הקטע שלהם. כמו שג'ינג'י אמר לי, חיפשתי את החנות של אפל, וכשהגעתי שלחתי לו הודעה בוואסאפ שאני בדרך. לפי הסיכום בינינו, הוא היה אמור להיות בבית. אבל ג'ינג'י זה ג'ינג'י, ואת האינטרקום אף אחד לא פתח. התחלתי לחפש אינטרנט אלחוטי וזה לא היה פשוט. בסוף הגעתי לאיזה מספרה, והייתי צריך לבקש מאוד יפה עד שמעצבת השיער נענתה לתחנוניי ונתנה לי את הקוד של האינטרנט האלחוטי. וכמובן שלא מספיק למצוא ווי-פיי. אם בארץ הסיסמאות מכילות בדרך כלל כעשרה תווים, בברצלונה הסיסמא של ניקו הספרית נראתה בערך כך: "gfghf43eerwew6758bnmbm808". נשבע לכם בהן צדק. ניסיתי בערך שלוש פעמים עד שפגעתי, אמרתי יפה תודה, והוואסאפ סיפר לי שג'ינג'י באיזו פגישה, ושבינתיים אשב איפשהו ואחכה לו. השעה 10:00 בבוקר. נכנסתי לבר הקטאלני הראשון שראיתי - קלאסי. מאחורי הבר בחור בגיל העמידה, אשתו יושבת על כיסא לידו. בשולחנות כמה זקנים מדברים, קוראים עיתון, שותים בירה ודופקים טאפאס. ביקשתי בירה, סיימתי אותה בשלוש לגימות. ביקשתי עוד בירה וחתיכת לחם, שכן החמון, ה"טורטייה די פטטה" ושאר הדברים שעמדו על הבר מכילים דבר או שניים מן החי, או יותר נכון, החי מכיל אותם או המוות מכיל אותם. הסניור בצע חתיכה יפה של באגט והציע לי "פאן קון טומטה", שזה קטע כזה שלהם שהם מורחים עגבנייה וקצת שמן זית. זרמתי איתו והיה נחמד מאוד. בדיעבד הסתבר לי אגב ש"אסטרלה דאם" אינה טבעונית. ככה שמה שיגורתי ממנו באוכל, בא לי בשתייה. אחותה של ה"דאם", ה"אסטרלה גליסיה" היא טבעונית, והמשרד לענייני מוסר בראשותי ממליץ לכם עליה בחום. הסניור שאל למוצאי, חצי באנגלית וחצי בקטאלנית, אמרתי לו "איזראל", הוא אמר "אהה" וחייך. אשתו שאלה אותו משהו. הוא אמר לה: "איזראל". היא הסתכלה עליי ועשתה פרצוף תמוה. ישר שלפתי: "פלסטיין, פלסטינה". היא התרצתה וחייכה.

כמה בירות לא טבעוניות עוד אני אשתה בחוסר ידיעה? מה כן טבעוני אוכל בברצלונה? האם אני אני אזכה לישון בקרוב? האם אני בכלל אפגוש את ג'ינג'י?

כל זאת בחלק ב' של טבעוני הולך לאכול בברצלונה. 

איפה? איפשהו על Carrer Ferlandina.

כמה? 1.50 אירו לשליש בירה, 1 אירו לפאן קון טומטה.

מתי? אני מעריך שמשעות הבוקר המוקדמות, הפסקת סייסטה אחרי הצהריים, ופתיחה מחודשת עד הערב הלא מאוחר.