וואו, כמה זה קשה להיפרד מאריק איינשטיין. אצלי זה בא בצורה מוזרה, או אולי בצורה רגילה של אבל, אבל מוזר, בגלל שלא מדובר בקרוב משפחה או חבר קרוב. ברגע הראשון הייתי בהלם, בלעתי את החדשות לאט לאט ורק יום אחרי, בערב, פתאום זה נפל עליי והתפרקתי. לי אישית מאוד קשה להתחבר לאווירת האבל הקולקטיבית, אבל יש דברים שכמה שאתה רוצה להישאר מחוץ אליהם, אתה פשוט לא יכול. אתה יודע שזה אולי מוגזם, הרי סך הכול מדובר בבן אדם שלא פגשתי מעולם, אולי אפילו לא ראיתי אותו מעולם במציאות. אני מנסה לחשוב ולדמיין שראיתי אותו יושב בכתר המזרח איזה יום, אוכל איזה חומוס, אבל אני לא חושב שזה באמת קרה לי. ומה זה משנה בכלל? וכל הקלישאות החבוטות והסיפורים וכמה שהוא היה גדול. ואללה, כנראה שכמעט הכול היה נכון.
מאיפה בא כל העצב הזה? בגלל השירים האלה שליוו אותי עד כה? בגלל שנהנתי לצפות בו משחק? בגלל שהוא היה אוהד הפועל? לא יודע, יא אללה. כל היום אני רק שומע שירים שלו.
אני חושב שאני מרגיש גם קצת אשם. אני מרגיש שלא שמעתי אותו מספיק. גם בקושי שמעתי את מה שהוא עשה בשנים האחרונות, וכמו שהרדיו התעלם מיצירותיו האחרונות, ככה אני קיבלתי את זה ובכלל לא חשבתי על לשמוע אלבום חדש שלו. אז אולי עכשיו אני מחפה על זה כמה שאני יכול, אבל תחושת ההחמצה היא עדיין חזקה. כאילו שהוא ספציפית ידע שאנשים כמוני לא שמעו את מה שעשה בתקופה הנוכחית, ועכשיו הוא כבר לא יידע. תחושות מוזרות.
שמעתי אנשים שרואים קווים מקבילים בין האבל עליו לבין האבל על רבין, וזה הרגיז אותי כי מדובר במשהו מופרך לגמרי. אז נכון שמדובר במוות של מישהו מאותו המחנה, צבר שאוהב את ארץ ישראל הישנה והטובה ואוהד הפועל, אבל בחייאת, מה הקשר בין ראש ממשלה אמיץ שנרצח בגלל הסכמי שלום לעומת יוצר ומבצע ענק שנפטר, כנראה בלי ייסורים גדולים מדי, בגיל יחסית מתקבל על הדעת? הדבר היחיד שאולי קשור לדעתי, הוא מין סוג של ציווי שהוא משאיר לנו, כך לפחות אני מרגיש. אמרו על יצחק רבין שבמותו הוא ציווה לנו את השלום, מה שלא נראה כרגע כדבר שיתקיים. אני מרגיש שבמותו של אריק איינשטיין הוא ציווה עלינו את האהבה. וזה כבר ציווי שהיה נחמד אם הוא היה מתקיים באופן רחב בקרב היושבים בציון, אך גם זה לא נראה באופק. אבל באופן אישי, אני מרגיש שזה ציווי שאני יכול ורוצה לעמוד בו. אז שינוח על משכבו בשלום, ואני אעשה כל שביכולתי על מנת להגשים את הציווי שאני חש שהשאיר לנו. לפחות כלפי עצמי והסובבים אותי. כמו כן, ואני לא הראשון שאומר את זה, כמובן שילדיי העתידיים יגדלו על שיריו.
"היה היה ויהיה הוא לעולם".
בין ההלם לכאב ממותו, הלכתי לאכול ארוחת ערב במקום שאחי הגדול המליץ לי עליו. כבר שנים שבפינת הרחובות ז'בוטינסקי ואבן גבירול קיימת מסעדה אסייאתית. היא שינתה את עיצובה לפני כשנה - שנתיים לפי זכרוני, ומאז שאני טבעוני לא הלכתי לבדוק מה קורה שם. הגברת הנחמדה מאחורי הדלפק, שסביר להניח כי היא בעלת הבית, הציעה לי כטבעוני את הפטאי ירקות, שכל מה שצריך לעשות בשביל לטבען אותו הוא להוציא ממנו את הביצה. לא רוטב צדפות ולא נעליים. בזמן שחיכיתי למנה, צפיתי במסך האל.סי.די במוני מושונוב מדבר על אריק איינשטיין ונהיה לי מעיק בגרון, אז הפניתי את ראשי הצידה, לשתי בחורות יפות שדיברו בספרדית. המנה הגיעה די מהר, ונראתה יפה מאוד. הנודלס היו חמים מאוד, ישר מהווק, ואכלתי שלא כהרגלי די באיטיות ובזהירות. ממבט די חטוף בתפריט, לא נראה כאילו יש עוד משהו שקל לטבען יחסית בקלות במקום. אולי האגרול בלי ביצה? כנראה שעם ביצה. לא שאלתי בכל אופן. אחרי פסק הזמן הקצר שלקחתי מהעיסוק הדי אובססיבי, אני מודה, באריק איינשטיין, יצאתי החוצה שוב לתוגה האישית שלי. לא עניין אותי כל כך מתי יגיע האוטובוס, אז לא בדקתי כרגיל באפליקציה באייפון. האזנתי לעוד שיר, האוטובוס הגיע, הגעתי הביתה והתחלתי לבלוע את כל מה ששודר ממסך הטלוויזיה ומהאינטרנט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
