ימים לא פשוטים עוברים עלינו. הרוסים והספרדים ניגפו מפני המחלה הצהובה ובכך תסריט האימים שחששנו ממנו התגשם. את הרחובות מילאו אלפי סחים שברגע שתם הגמר עמדה להם זקפתם הלאומית. זה התחיל בהלם ודיכאון מיד אחרי. היה מאוד קשה להירדם. למחרת אי אפשר היה להתחמק מהדיבורים ומהפרצופים בעבודה, ברחוב ובתקשורת. כולם תפסו טרמפ והביעו כרגיל את פליאתם מכך שיש אנשים שלא רוצים להצטרף לחגיגה. בשלב הבא, הם כבר לא מתפלאים שאתה לא שמח בשמחתם המאולצת והמומצאת, אלא לא מבינים מדוע אתה לא יכול לפרגן קצת להם ולקבוצה בצהוב. ומילא זה, הם טוענים שיש בך קנאה כלפיהם על הישגם.
זו לא הפעם הראשונה וכנראה לא הפעם האחרונה, אבל אני נאלץ להסביר זאת שוב: איננו מקנאים במכבי. אני באופן אישי כלל לא מרגיש קנאה באנשים אחרים, אך במקרה הספציפי הזה על אחת כמה וכמה. מכבי מבחילה אותי. ההנהלה, השחקנים, האוהדים האמיתיים והאוהדים ליומיים. כל התופעה הזו שנקראת מכבי תל אביב בכדורסל היא מגעילה ונאלחת, ולא רק בגלל שאני אוהד הפועל. מספיק שאני אוהב כדורסל ורואה במשך השנים איך מועדון שמנוהל בהצלחה לא מסתפק בכישרון קבוצתו ובעליונות ניהולית ומשתמש בכל האמצעים, כשרים ולא כשרים על מנת למנוע ממועדונים אחרים לנסות לדגדג אותו.
הצדקנות, הבכיינות, הפטריוטיות בשקל, השתקת פרשת פנאן, חלוקת הכרטיסים לשופטים, הפיצה של צ'ורצ'יץ, הפה המלוכלך של פניני ועוד רבים ודוחים.
הכעס הזה לא נובע מקנאה, אלא מטיפשותם של אנשים. אין לי טענה לאוהדי מכבי, שכן אני לא מצפה מהם לכלום, אבל כל הטרמפיסטים, שהם המסה העיקרית של החגיגה הזו, הם הבעיה. הם לא יודעים מה הם חוגגים, את מי הם מעלים על ראש שמחתם ומדוע.
ולמרות שאפשר להבין שמדובר בתחביב מאוד גדול אצלי, שהוא קצת יותר מתחביב - בסוף זה כולה ספורט. זה רק קצה הקרחון של הבעיה. כי אותם אנשים עוצמים את עיניהם גם ביום יום כשמולם ניצבים דברים חשובים ומהותיים הרבה יותר.
לפני כמה ימים הלכתי לנצל שובר מתנה של 60 ש"ח לאיזשהו בילוי. במקרה הזה, ארוחה. השובר הזה ישב אצלי במגירה קצת יותר מחצי שנה והחלטתי ללכת ולחפש מה לעשות איתו לפני שיפוג תוקפו. באתר האינטרנט של חברת השוברים ראיתי כי הוא תקף בפרש קיטשן. בדקתי מה הסניף הקרוב והנגיש לי, וכך מצאתי את עצמי בסניף ברחוב דיזינגוף. הסניף ממוקם בפינת ז'אן ז'ורס, וכשתי חנויות ממנו עומדת חנות מוצרים של המחלה הנ"ל בכדורגל. זוועה. אך אף על פי כן, רעבוני עמד לי, והתיישבתי בחלק החיצוני של המסעדה. הגשתי למלצרית את השובר וביקשתי שתבדוק אם הוא אוכל, שכן למרות בדיקתי המוקדמת, הנחתי שעדיף לי לבדוק לפני בכדי לא להתאכזב בסוף. לקח כמה דקות עד שמנהל המשמרת הצליח לאשר כי השובר בסדר גמור.
פרש קיטשן היא רשת מסעדות/בתי קפה שכמו שזה נראה, חרטה על דגלה להגיש מוצרים בריאים. בתפריט, מתחת לכל מנה ניתן לראות את ערכיה התזונתיים וכמו כן המנות מסומנות לפי מקרא וקל לזהות את העיגול הירוק שמבטיח כי אותה מנה טבעונית. שאלתי את המלצרית לדעתה, והיא אמרה כי הסלט הירוק החם עם טופו היא מנה טובה. בכדי להשלים, וקצת לעבור את תקציב השובר, הזמנתי גם "שייק חידוד זיכרון". גם כן, לפי המלצתה של המלצרית. לצד הסלט אגב, לא מקבלים לחם, אבל תכל'ס, מדובר במנה שבאמת אין צורך בפרוסה לידה.
הסלט הגיע די מהר, אפילו לפני השייק. הוא נראה יפה מאוד והוא אפילו טעים יותר ממה שהוא נראה. הוא מכיל חסה, נבטים, ברוקולי, בצל, טופו, פטריות ועוד כל מיני דברים טובים, כשמעל יש רוטב חם שהופך את הסלט למוקרם קצת. משהו עם פסטו ואלוהים יודע מה. היה ממש טעים, והשייק שהגיע היה גם כן לא רע בכלל. הוא הכיל נענע, סילאן, תפוח עץ ועוד כמה דברים שאני לא זוכר. מרקמו היה ברדי, וזה היה אמנם נחמד ומקרר, אבל בשל גלי הקור שתקפו את מוחי, לקח לי הרבה מאוד זמן לסיים אותו, ממש על סף הליכתי מהמקום.
בזמנו הייתי בסניף אחר של פרש קיטשן, אכלתי איזו מנת אורז ודי התאכזבתי גם מהטעם וגם מהמחיר. הפעם מאוד נהניתי, גם בגלל שובר המתנה וגם בגלל שהסלט הוא מנה מצוינת והשייק לצידו היה נחמד מאוד. אז למי שמשלם מחיר מלא - לא ממש זול, אבל אם אתם רוצים לפנק את עצמכם, שווה לטעום את הסלט הזה.
איפה? דיזינגוף 149, תל אביב.
כמה? הסלט 48 ש"ח, השייק 24 ש"ח.
מתי? א'-ה' 24:00-8:00 ו', 18:00-8:00, ש' 24:00-9:00.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
