אני לא מאמין, כתבתי כל כך הרבה ופתאום הדפדפן החליט לחזור אחורה. מצד אחד זה הוציא לי את החשק לכתוב, אבל מצד שני יאללה בוא נגמור עם זה כבר. נרשום שוב מה שיהיה לנו כוח.
פעם, כשהיינו צעירים ויפים, בכל שבת שהפועל לא הייתה תקועה בה, היינו יושבים ומעשנים נרגילה ביפו. כל החברים היו באים והיינו מדברים על החיים שלנו, שהתמצו במסיבות של חמישי ושישי בכל מיני חורים. ההבדל הגדול בין פחמי האינסטנט שקונים הביתה לבין גחלי המנגל של טוּטוּ עשה את העבודה, וכך היינו יושבים לנו בכיכר השעון, מפריחים עיגולי עשן בריח תפוח ונהנים מהחיים. תודה לאל, המנהג הרעיל הזה נגמר, ונשארנו רק עם כמה התעללויות אחרות בגוף שלנו. מקווה שהגוף יסלח לנו ושאללה ימחל לנו.
אחרי הנרגילה תמיד היינו רעבים, והיינו הולכים או לאבולעפיה או לעאוני. היום כבר אין לי מה לחפש באבולעפיה חוץ מפיתה או מבייגל, ובעאוני רק צריך להוציא את החיה המתה מהבגט המצוין.
החלטתי בשישי בערב לרכוב על הטיילת ליפו, איפה שהחמץ בנמצא. מזג האוויר היה חם לעונה, וחוץ מעשן מנגלים כבד שנפל עליי בצ'רלס קלור, סך הכול הדרך עברה באופן נעים. הים מימיני ויפו היפה מולי.
בעאוני כרגיל השירות היה ערבי-לבבי. בקבלה היה כתוב "בגט סלטים/פלאפל", שאלתי אם המחיר כולל פלאפל ונעניתי שלא. אז מדוע זה רשום בקבלה? המוכר אמר שככה זה, אבל שאם אני רוצה אז גם אקבל פלאפל. אחרי שפוצצתי את הבגט בחומוס, טחינה, חריף, בנדורה, סלט, חמוצים, כרוב אדום, כרוב לבן וצ'יפס, טעמתי גם פלאפל אחד. לא הפסד גדול לוותר עליו.
הבגט היה חם וקריספי וכל ביס עשה לי טעם של פעם והחזיר אותי עשור אחורה. רק כאמור, בלי ריח של טבק תפוח מהבגדים ובלי עגל או כבש בקיבה.
איפה? יפת 10, יפו.
כמה? 25 ש"ח.
מתי? אין בנמצא שעות פתיחה, אבל אני לא זוכר שעברתי ליד המקום בחיי וראיתי אותו סגור.
מועדים לשמחה. בלוג פסח חגיגי (במבטא ירון ברלד מחקה את זאב רווח). אחרי שאכלתי כמה פעמים ב"דה סטריטס" אני מרגיש שיש סיבה טובה לתת להם מילה טובה. אבל לפני זה, סיפורון קצר בהקשר של גפילטע, ויציאה מעבדות לחירות.
השנה היא שנת 1950 ובארץ מונהגת כבר מזה שנה מדיניות הצנע. לא בדיוק הימים שבהם היה נהוג לזרוק או לוותר על אוכל. לאה, חמותה המציקה של סבתא שלי, ריקה, שגרה קומה מתחתיה, הייתה לוקחת לסבא ולסבתא שלי את התלושים הקצובים, עורכת את ה"קניות" ומבשלת את הארוחות. יום אחד, סבתא ריקה עלתה במדרגות, ולאה, שהייתה שוכבת לנוח עם דלתה פתוחה, תפסה את סבתא לפני שהיא נכנסה הביתה. "יש תלוש לקרפיון שתוקפו עומד לפוג היום. לכי והביאי אותו!". סבתא לא אהבה, לא את לאה ולא את הדרישה שלה. בלית ברירה ניגשה סבתא לחנות הדגים בפינת הרחובות שינקין וקינג ג'ורג', שם חיכה המון רעב בתור ארוך. כשהגיעה תורה, שלף הדייג קרפיון מן המים, היכה על ראשו בנונשלנטיות, עטפו בנייר עיתון ונתן לה אותו. סבתא אמרה לו כי שמה לב כי הדג עדיין זז, אך הוא ביטל זאת בתנועת יד, ובלחץ צעקות האנשים שהיו מאחוריה בתור, יצאה סבתא ריקה מהחנות. בדרך הביתה הרגישה משהו זז בשקית באי נוחות. היא ניסתה לעלות במדרגות כמה שיותר מהר בכדי שלאה לא תשים אליה לב, וכשעמדה לפתוח את דלת דירתה קפץ הקרפיון, שכעת כבר אפשר לקרוא לו בשמו, "פישי", והחל דופק על מפתן הבית. סבתא נתנה צעקה בבהלה. פישי אמר לה: "אני קרפיון זהב, ואם תצילי אותי אתן לך שלוש משאלות"... סתם. פישי פשוט המשיך להתנענע על הרצפה, וסבא זלמן, ששמע את סבתא צועקת, הרגיע אותה, לקח את פישי ושם אותו בכיור, בו הסדיר את נשימתו ושחה להנאתו. משם הוא הועבר לאמבטיה, וכשסבא וסבתא היו מתקלחים הוא היה עובר באופן זמני לגיגית. יום אחד הגיעה אורחת, עליזה מרמת גן, וכששבה לסלון מן הנוחיות שאלה את סבא וסבתא לפשר הדג באמבטיה. היא סיפרה כי היא בעצמה מארחת יום למחרת, והיא תשמח לרכוש מהם את הדג. סבא זלמן סירב ואמר לה כי הם מתכוונים לבשל אותו בעצמם. בסוף השבוע היה ברור כי המצב לא יכול להימשך - מדובר בסוד גדול מדי בשביל תקופת הצנע. סבא לקח צנצנת, מילא אותה מים, עטף אותה בניירות ובשקית והכניס פנימה את פישי. סבא וסבתא עלו על מונית שירות וירדו בירקון. לאחר שראו כי אף אחד לא צופה בהם, שחררו את פישי לירקון, שבאותם ימים היה כשיר לשחייה, ונפרדו ממנו לשלום.
אגב, סבא זלמן שנפטר ב-1994 בגיל 84, היה טבעוני בשנותיו האחרונות. עוד לפני שמישהו בארץ ידע בכלל מה זו טבעונות. (עדכון - יותר מ"בשנותיו האחרונות". בשליש האחרון של חייו)
הסטריטס השיקו תפריט טבעוני לא מזמן, עם מגוון יפה של מנות, דבר שזיכה אותם בתקן של ויגן פרנדלי. לסטריטס סניפים בקינג ג'ורג', באזל ואבן גבירול. בסניף בקינג ג'ורג', בו אני מבקר לא מעט, השירות על פי רוב אדיב וחביב. לדעתי, המנה הטובה מבין אלו שאכלתי היא הסנדוויץ' עם קציצות הבורגול-טופו. יש גם מנה של הקציצות בצלחת, עם אורז, אך איני זוכר אותה כמוצלחת כמו הראשונה.
בשבוע שעבר, אני וחבר (עדכון - נתן כעס שלא הזכרתי את שמו) רצינו ללכת לאכול, אך בשל החג ידענו כי נאלץ לחפש בשביל למצוא מקום לא כשר. בפינת הרחובות קינג ג'ורג' והנביאים התלבטנו בין הסטריטס לבין חומוס אבו דאבי. הייתה שעת ערב, קצת כבד לחומוס. המחשבה על חומוס שישבית אותנו להמשך ההסתובבות, והידיעה על כך שגם יש חמץ בסטריטס שימחה אותנו, ועשתה לנו את ההתלבטות קלה יותר. התיישבנו והזמנו את הכרובית בטמפורה ואת סלט הטופו. מנת הכרובית היא בגודל של מנה ראשונה. מדובר במנה קריספית ונחמדה.
בסלט הטופו יש בטטה, כרוב, עגבניות שרי, והוא מגיע ברוטב טחינה-צ'ילי. שילוב נחמד למי שקצת נמאס לו מטחינה כמו שהיא בכל מנה טבעונית. בסלט הטופו יש בעיקרון גם אבוקדו, אך לא חשתי בו במנה. את המלצרית הספקתי לשאול לגבי האבוקדו רק כשסיימתי את הסלט, ולכן היא לא הייתה יכולה לבדוק זאת או להוסיף לי אבוקדו. אף על פי כן, כעבור דקה הגיעה מנהלת/סגנית מנהלת/אחמ"שית והציעה לי ולחבר קינוח כפיצוי. הדבר היחיד שנחשב טבעוני בקטגוריית המתוקים בסטריטס הן עוגיות - מעמולים. המעמולים היו אחלה, והם יילכו מצוין עם איזה קפה באמצע היום, גם אם לא באתם לארוחה.
אבל די עם הטחינה. את ארוחת שישי האחרונה העברתי שוב בסטריטס. הפעם הלכתי על מנה צמחונית שניתן לטבען בקלות (הדבר גם מסומן בתפריט בכוכבית). המבורגר פטריות וטופו. חלקן של הביצים במנה מסתכם בחלק העליון של הלחמניה, שבה השומשום מודבק באמצעות ביצים. המלצרית הציעה להחליף את החלק העליון של הלחמניה בעוד אחד תחתון. נעניתי להצעה. המנה מגיעה עם צ'יפס, כמו קציצות הבורגול-טופו. מרחתי לי קטשופ וחרדל על שתי הקציצות ואכלתי. יופי של מנה, והפעם בלי טחינה, אפילו בלי שומשום.
ונסיים בשיר, מקהלת שירנא היהודית-ערבית שרה את חד גדיא בגרסה של חוה אלברשטיין. מתאים לתקופה זו, מטבעונות ועד הומניזם, ומנאום אובמה ועד ליום העצמאות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
