אז אמנם לא קר כמו בירושלים, והחשמל עובד, לא כמו בהתנחלויות, אבל גם לנו היו כמה תקלות בסופה. כמובן שלא חשבתי מראש על תיקון המגפיים שלי, אז אני מסתובב כבר כמה ימים עם נעלי ספורט. יש לי איזה נזילונת בבית, אז רוב הזמן אני סוחט סמרטוטים ושותה ארל גריי עם חלב אורז. מקווה שביום ראשון אדון בעל הבית יועיל בטובו לשלוח מישהו שיבדוק מה אפשר לעשות. בין התה והסמרטוטים התעקשתי גם לצאת בלילות. ידעתי למה. בימים כאלה, של סופה או מלחמה, יש מסננת בחורות שמרחפת מעל לתל אביב, מין כיפת ברזל של רווקות או אם תרצו - מטרייה של נואשות. כל בחורה שיש לה חבר או אין לה אומץ לא יוצאת מהבית, וככה הסיכויים שלך לפגוש מישהי עולים בצורה דרסטית.
עדיין בלתי נתפס מבחינתי שאריק איינשטיין איננו, ובשעות הפנאי אני משתדל להקשיב למה שאני אוהב וגם להאזין לשירים שלא הכרתי טוב או שלא הכרתי כלל. איזה איש.
יום אחד במהלך הסופה, כשראיתי שיש גשם שוטף בחוץ וכששמתי לב שאני לא עומד בלוח הזמנים שתכננתי לעצמי לאותו ערב, עשיתי חישובי מרחק, זמן וגגוני חנויות, והבנתי שבין אם אני ארצה או לא, האופציה הטבעונית האופטימלית והכמעט יחידה עבורי היא ההמבורגר הטבעוני באגאדיר. אכלתי אותו די מזמן, בצהרי יום חול, והוא היה חלק מארוחה עסקית במחיר סביר. אני לא יודע אם יש עדיין כזו או מה המתכונת שלה, אבל הגעתי מוכן מראש בידיעה שאני עומד להיקנס. החישובים שערכתי הוכיחו את עצמם, ומצאתי את עצמי יושב בחלק החיצוני המקורה של המסעדה. לאחר שביררתי שוב שמדובר בהמבורגר טבעוני ושאפילו בלחמניה אין ביצים, שאלתי אם ניתן לעשן בחלק הזה של המסעדה ונעניתי שלא. כמוני שאלו עוד שני אנשים בזמן שחיכיתי למנה, וגם הם התאכזבו, ואפילו השליח הרטוב והעצבני שהדליק סיגריה נשלח ע"י המלצרית החוצה. פקחים לא היו מגיעים במזג האוויר הזה למסעדה, וגם לא ברור למה אי אפשר לעשן, הרי מדובר בחלל אחר, אבל החוק נאכף באגאדיר, ואלו חדשות טובות לרוב האוכלוסייה הלא מסריחה. במחשבה שנייה, ייתכן שהסיבה שאי אפשר לעשן בחלק הזה היא מכיוון שהוא מהווה את הכניסה למסעדה, ואין ברירה אלא לעבור בו, גם אם אתה רוצה לשבת בפנים. חוץ מזה, יכול להיות שבמידה והמקום מלא אז ללא מעשנים אין ברירה לשבת בחלק החיצוני, ולכן זה מוצדק בכל אופן.
בשביל לדאוג שאהיה שבע בסופו של דבר, הוספתי גם צ'יפס ב-14 ש"ח לצד ההמבורגר. לא יקר במיוחד, אבל התוספת הופכת את זה לארוחה עוד יותר יקרה.
להמבורגר שהגיע הוספתי קטשופ, חרדל ורוטב פלפלים. הוא טעים, ושמעתי מכל מיני אנשים ביקורות טובות עליו, אבל אני לא מתלהב ממנו יותר מדי. מה שבטוח, הייתי צריך לאכול שוב בשביל להיזכר במה מדובר. הצ'יפס סבבה אבל מדובר בטוגנים פשוטים מדי לטעמי. מוזר שזה הצ'יפס באגאדיר. יכול להיות שהם לא מצאו פשוט מתכון מנצח אז בחרו בצ'יפסים דקים ופשוטים?
בכל אופן, טחנתי הכול במהירות, יצאתי שבע, ושילמתי את מחיר הסופה למלצרית. ממליץ כן לנסות את ההמבורגר כשמזדמן לכם, כי שוב, רוב מי שאני מכיר וטעם אותו - כן התלהב.
איפה? נחלת בנימין 2, תל אביב.
כמה? 49 ש"ח ההמבורגר, 14 ש"ח לצ'יפס.
מתי? כל יום מ-12:00. א'-ה' עד 4:00, ו' עד 5:00, ש' עד 3:00.
וואו, כמה זה קשה להיפרד מאריק איינשטיין. אצלי זה בא בצורה מוזרה, או אולי בצורה רגילה של אבל, אבל מוזר, בגלל שלא מדובר בקרוב משפחה או חבר קרוב. ברגע הראשון הייתי בהלם, בלעתי את החדשות לאט לאט ורק יום אחרי, בערב, פתאום זה נפל עליי והתפרקתי. לי אישית מאוד קשה להתחבר לאווירת האבל הקולקטיבית, אבל יש דברים שכמה שאתה רוצה להישאר מחוץ אליהם, אתה פשוט לא יכול. אתה יודע שזה אולי מוגזם, הרי סך הכול מדובר בבן אדם שלא פגשתי מעולם, אולי אפילו לא ראיתי אותו מעולם במציאות. אני מנסה לחשוב ולדמיין שראיתי אותו יושב בכתר המזרח איזה יום, אוכל איזה חומוס, אבל אני לא חושב שזה באמת קרה לי. ומה זה משנה בכלל? וכל הקלישאות החבוטות והסיפורים וכמה שהוא היה גדול. ואללה, כנראה שכמעט הכול היה נכון.
מאיפה בא כל העצב הזה? בגלל השירים האלה שליוו אותי עד כה? בגלל שנהנתי לצפות בו משחק? בגלל שהוא היה אוהד הפועל? לא יודע, יא אללה. כל היום אני רק שומע שירים שלו.
אני חושב שאני מרגיש גם קצת אשם. אני מרגיש שלא שמעתי אותו מספיק. גם בקושי שמעתי את מה שהוא עשה בשנים האחרונות, וכמו שהרדיו התעלם מיצירותיו האחרונות, ככה אני קיבלתי את זה ובכלל לא חשבתי על לשמוע אלבום חדש שלו. אז אולי עכשיו אני מחפה על זה כמה שאני יכול, אבל תחושת ההחמצה היא עדיין חזקה. כאילו שהוא ספציפית ידע שאנשים כמוני לא שמעו את מה שעשה בתקופה הנוכחית, ועכשיו הוא כבר לא יידע. תחושות מוזרות.
שמעתי אנשים שרואים קווים מקבילים בין האבל עליו לבין האבל על רבין, וזה הרגיז אותי כי מדובר במשהו מופרך לגמרי. אז נכון שמדובר במוות של מישהו מאותו המחנה, צבר שאוהב את ארץ ישראל הישנה והטובה ואוהד הפועל, אבל בחייאת, מה הקשר בין ראש ממשלה אמיץ שנרצח בגלל הסכמי שלום לעומת יוצר ומבצע ענק שנפטר, כנראה בלי ייסורים גדולים מדי, בגיל יחסית מתקבל על הדעת? הדבר היחיד שאולי קשור לדעתי, הוא מין סוג של ציווי שהוא משאיר לנו, כך לפחות אני מרגיש. אמרו על יצחק רבין שבמותו הוא ציווה לנו את השלום, מה שלא נראה כרגע כדבר שיתקיים. אני מרגיש שבמותו של אריק איינשטיין הוא ציווה עלינו את האהבה. וזה כבר ציווי שהיה נחמד אם הוא היה מתקיים באופן רחב בקרב היושבים בציון, אך גם זה לא נראה באופק. אבל באופן אישי, אני מרגיש שזה ציווי שאני יכול ורוצה לעמוד בו. אז שינוח על משכבו בשלום, ואני אעשה כל שביכולתי על מנת להגשים את הציווי שאני חש שהשאיר לנו. לפחות כלפי עצמי והסובבים אותי. כמו כן, ואני לא הראשון שאומר את זה, כמובן שילדיי העתידיים יגדלו על שיריו.
"היה היה ויהיה הוא לעולם".
בין ההלם לכאב ממותו, הלכתי לאכול ארוחת ערב במקום שאחי הגדול המליץ לי עליו. כבר שנים שבפינת הרחובות ז'בוטינסקי ואבן גבירול קיימת מסעדה אסייאתית. היא שינתה את עיצובה לפני כשנה - שנתיים לפי זכרוני, ומאז שאני טבעוני לא הלכתי לבדוק מה קורה שם. הגברת הנחמדה מאחורי הדלפק, שסביר להניח כי היא בעלת הבית, הציעה לי כטבעוני את הפטאי ירקות, שכל מה שצריך לעשות בשביל לטבען אותו הוא להוציא ממנו את הביצה. לא רוטב צדפות ולא נעליים. בזמן שחיכיתי למנה, צפיתי במסך האל.סי.די במוני מושונוב מדבר על אריק איינשטיין ונהיה לי מעיק בגרון, אז הפניתי את ראשי הצידה, לשתי בחורות יפות שדיברו בספרדית. המנה הגיעה די מהר, ונראתה יפה מאוד. הנודלס היו חמים מאוד, ישר מהווק, ואכלתי שלא כהרגלי די באיטיות ובזהירות. ממבט די חטוף בתפריט, לא נראה כאילו יש עוד משהו שקל לטבען יחסית בקלות במקום. אולי האגרול בלי ביצה? כנראה שעם ביצה. לא שאלתי בכל אופן. אחרי פסק הזמן הקצר שלקחתי מהעיסוק הדי אובססיבי, אני מודה, באריק איינשטיין, יצאתי החוצה שוב לתוגה האישית שלי. לא עניין אותי כל כך מתי יגיע האוטובוס, אז לא בדקתי כרגיל באפליקציה באייפון. האזנתי לעוד שיר, האוטובוס הגיע, הגעתי הביתה והתחלתי לבלוע את כל מה ששודר ממסך הטלוויזיה ומהאינטרנט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
