סגור. חתום.

בוקר יום ראשון.

השבועות שלי מתחלקים לאלה שמתחילים רגיל, וטוב. שיגרתי ונהדר, ולאלה שפשוט בא לי לקבור את עצמי.

באמצע שיעור התקף זעם נוראי שגרם לי לצעוק על המורה ברגע של היסטריה..

זה היה משחרר, אבל לא היה שווה את המבטים הקודרים של הכיתה כולה.

הרגשתי פושעת שצריך לכלוא ולהרחיק מכולם.

באותו רגע לקחתי את הסכין מהקלמר והלכתי לשירותים ופשוט הוצאתי את כל הזעם שנותר.

שאריות שלא עושות לי טוב.

כשלומדים מקצוע שצורך ממך סכין בקלמר זה משעשע.

ושימושי.

אחרי סגירה בעבודה אתמול בלילה, אימון עיצוב וכמובן מקלחת חמה הלכתי לישון לאיזה 5 שעות וקמתי ללימודים.

אני לפעמים לא מבינה בשביל מה אני ממשיכה את החיים שלי כרגיל.

כאילו שום סוף לא מתוכנן בעתיד הקרוב.

סוד כזה שרק אני יודעת..

ואני שואלת, למה לעזאזל אני ממשיכה לעשות שיעורים, הגשות ותיגבורים,

הולכת למשמרות בעבודה וממשיכה לקיים את אותם חובות שאני לא חייבת?

מצידי עכשיו לעזוב הכל,

ללכת כל בוקר לחדר כושר.

לעשות כל בוקר אימון מחדש.

אעשן ואשתכר עד אובדן הכרה.

פשוט אשים זין על הכל, ועל כל העולם,

וזהו..

הרי אני בכל אופן אשים זין בסופו של דבר.

אז למה לא כבר עכשיו?