סגור. חתום.

שוב,

השבוע התחיל. והתחיל רע.

מטירטורים בבית הספק והעבודה. חזרתי הביתה בתשע בערב והדבר היחיד שרציתי זה להיכנס למיטה.

וככה זה היה..

קמתי באמצע הלילה מסיוטים, וכבר היה מאוחר מדי לחזור לישון, או לסיגריה..

דיברתי עם חברה שלי עד צאת הנשמה, ומתחרטת על כל הודעה שנשלחת.

אני עושה לה רע.

זה לא פייר. זה לא מגיע לה. לפחות לא אותי.

וזה מצחיק, כי אותה סכין שחותכת ביום קרטוני ביצוע, ודולפקסים להגשות בבית הספר, 

בלילה המטרה שלה שלה משתנה לגמרי.

מטרה אחת למעני. 

ואמא למטה, ואני לא רוצה שתדע שהתעוררתי. מאלתרת משהו לפני שהכר נספג באדום ומתחננת לישון.

רק לישון..

אז אחרי צום של 25, אימון בוקר, 4 כדורים, ומשלשל אחד.

אני הורסת הכל עם בליסת זעם.

הזעם הזה לא יוצא ממני לא משנה כמה אנסה..

אני הולכת ברחוב ולא יכולה לעצור את הראש שלי מלחשוב..

אני לא מצליחה להפסיק לחשוב.

זה אוכל לי את השכל, ואני מתה שהוא ישתוק!

שיתנתק כבר!!

אני באמת שלא מסוגלת.

ללכת ברחוב הומה ולהיות לבד.

לא להבין מה הולך ועדיין, מרגיש כאילו מרוץ מסביבך.

קשה לי לנשום. קשה לי להמשיך להתהלך ככה.