בגלל שממש אין לי מצב רוח לדבר על עצמי, מהסיבה הפשוטה שאני לא מבינה את עצמי, בכלל, קטע מהסיפור החדש שהתחלתי^^ (אני די מעתיקה מעצמי כי אין לי רעיונות ומשירים אבל אני אוהבת את זה)
~
היום עבר לאט. הכל היה גרוע ומשעמם. בסלון הקטן והנעול הזה, יש טלוויזיה אחת, עוד כמה פופים, ובערך זהו. תמיד יש אח או אחות ששומרים עלינו. ויש גם מצלמות. לדעתי זה מיותר.
לא עשיתי שום דבר מיוחד היום. התגעגעתי לחלומות, לשינה, ללהיות רוח מרחפת בתודעה. להיות מנותקת מהחיים הכואבים. איפה הרוח שלי? איפה היא? אני רואה לפעמים סימנים קלים של נצנוץ וקולות רכים שקוראים בשמי.
הזמן כאילו צולע מעל הרים וגבעות. הייתי עוזרת לו אם יכולתי, הייתי שמחה לעזור, כי הכל היה נגמר פי כמה יותר מהר. איך אוכל לעזור לו במלחמה שלו, עם אני בעצמי עסוקה במלחמה שלי? כלואה בעולם מוקטן. כמו החיים, רק שגם לא. אני אפילו לא מבינה.
אני יושבת לבד בעיקר. לא מדברת עם אף אחד. הילדים במחלקה צוחקים יחד ומשחקים יחד, ואני לא מבינה כל כך איך אפשר, כשהכל כל כך רע, איך אפשר לחייך? או לצחוק? או לשמוח? הרגשות האחרים אוכלים אותי מבפנים. איך הם מסוגלים? אני לא בטוחה אם אי פעם אהיה מסוגלת לדבר כזה. זה קשה מידי, מסובך מידי.
אני קמה לרגע לקחת תה וכריך עם טחינה לארוחת שמונה, וילד אחר תופס לי את הפוף.
אני אוכלת בעמידה ואז נשכבת על הרצפה. היא קשה וקרה. האח מעיר לי. לא אכפת לי. לא אכפת לי משום דבר. הוא מתחיל לאיים. אני נשארת על הרצפה.
"תפתח את הדלת, בבקשה." אני אומרת. הוא מביט בי במבט גועלי ופותח. אני הולכת לחדר, לישון במיטה, בתקווה לא להתעורר למחרת.
~
דיעות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
