לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

welcome to guertena


"תגיד לי, דבר אחרון. כל זה אמיתי? או שזה קורה רק בתוך הראש שלי?"


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2015    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   




הוסף מסר

9/2015

התקווה לא תחזור


פגיעה עצמית. הממ. הוא מסתכל עליה מהקירות, הרי זה שלו והיא שלו וכולם גם הוא. הוא עוקב אחריהם כי הם יכולים גם לחשוב בעצמם, הוא יצר תודעה וחיים באצבעותיו החיוורות. מארי, מארי הוא קרא לה. "מארי!" הוא אמר והיא הגיעה בשמחה, חייכה וצייתה. מאוחר יותר, אחרי שהם ביקרו בגלריה ויצאו, מארי נשארה מאחור. ללא כל דרך לצאת יחד איתם העצב חלחל לתוכה, סדק את האבנים והן התפרקו לאט לאט. הוא הניח לה להחזיק פרח צהבהב בציורו, וורד, אותו וורד שסימל את חייהם של חבריה. היא עשתה את מה שאמר. הם גרמו לה לראות את הצד השני אחרת, ומחשבותיה ריחפו החוצה, עוברות את הדלתות ומחליקות בין הבובות. פגיעה עצמית. הממ. כל כך קל, ללכת לשרוף את התמונה שלה בעצמה. שום דבר לא נראה כטוב, והכל חסר תקווה, הכל תמיד מרגיש לה חסר תקווה. כלואה, בין ארבעה קירות וקנבס, הוא שומר עליה שלא תברח. התקווה לא תחזור. ~~ מצאתי את הקטע הזה בטלפון שלי ואני אוהב אותו מאוד,
נכתב על ידי , 19/9/2015 11:16  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני חושבת שאני במצב הרבה יותר טוב עכשיו מפעם. קצת לא ברור, וקצת קשה כאשר כולם מסביבי עצובים ואני חסרת אונים כי אני ממש לא מצליחה לעזור, אבל אני במצב טוב יותר, ואולי אני אמורה להרגיש אשמה. 
נכתב על ידי , 19/9/2015 09:10  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פגשתי את המלאך שלי בחלום


בגלל שממש אין לי מצב רוח לדבר על עצמי, מהסיבה הפשוטה שאני לא מבינה את עצמי, בכלל, קטע מהסיפור החדש שהתחלתי^^ (אני די מעתיקה מעצמי כי אין לי רעיונות ומשירים אבל אני אוהבת את זה)

~

היום עבר לאט. הכל היה גרוע ומשעמם. בסלון הקטן והנעול הזה, יש טלוויזיה אחת, עוד כמה פופים, ובערך זהו. תמיד יש אח או אחות ששומרים עלינו. ויש גם מצלמות. לדעתי זה מיותר.

לא עשיתי שום דבר מיוחד היום. התגעגעתי לחלומות, לשינה, ללהיות רוח מרחפת בתודעה. להיות מנותקת מהחיים הכואבים. איפה הרוח שלי? איפה היא? אני רואה לפעמים סימנים קלים של נצנוץ וקולות רכים שקוראים בשמי.

הזמן כאילו צולע מעל הרים וגבעות. הייתי עוזרת לו אם יכולתי, הייתי שמחה לעזור, כי הכל היה נגמר פי כמה יותר מהר. איך אוכל לעזור לו במלחמה שלו, עם אני בעצמי עסוקה במלחמה שלי? כלואה בעולם מוקטן. כמו החיים, רק שגם לא. אני אפילו לא מבינה.

אני יושבת לבד בעיקר. לא מדברת עם אף אחד. הילדים במחלקה צוחקים יחד ומשחקים יחד, ואני לא מבינה כל כך איך אפשר, כשהכל כל כך רע, איך אפשר לחייך? או לצחוק? או לשמוח? הרגשות האחרים אוכלים אותי מבפנים. איך הם מסוגלים? אני לא בטוחה אם אי פעם אהיה מסוגלת לדבר כזה. זה קשה מידי, מסובך מידי.

אני קמה לרגע לקחת תה וכריך עם טחינה לארוחת שמונה, וילד אחר תופס לי את הפוף.

אני אוכלת בעמידה ואז נשכבת על הרצפה. היא קשה וקרה. האח מעיר לי. לא אכפת לי. לא אכפת לי משום דבר. הוא מתחיל לאיים. אני נשארת על הרצפה.

"תפתח את הדלת, בבקשה." אני אומרת. הוא מביט בי במבט גועלי ופותח. אני הולכת לחדר, לישון במיטה, בתקווה לא להתעורר למחרת.

~

דיעות?

נכתב על ידי , 19/9/2015 08:26  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

מין: נקבה




1,052
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , חטיבה ותיכון , עד גיל 14
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם עוד בת אנוש נחותה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם עוד בת אנוש נחותה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)