שלא רק 6 מליון יהודים נספו בשואה, אלא 60 מליון אנשים? אפשר שניה לכבד את כולם? כולם מתו, כולם נספו, גם אליהם מתגעגעים וגם אותם זוכרים. גם הם נלחמו. נלחמו וסבלו והפסידו. 

(אני לא רואה סרטי שואה, אני לא קוראת ספרי שואה, אני בדרך כלל גם לא מדברת על זה, לא כותבת כמעט בכלל והאמת? אני לא מתעסקת בזה כל כך הרבה, אפילו שהשנה, בגלל ששכבות י"א וי"ב בבית הספר שלי נסעו לפולין, יצא לי יותר לחשוב. אבל תמיד, תמיד תמיד ביום הזה, אני מלאה בתמונות, בדמיונות. אני גם לא מדברת על הדמיונות האלה וגם לא כותבת אותם בדרך כלל, אבל הייתי רוצה לנסות. 

אני מדמיינת רחובות אפורים. אני מדמיינת מרחקים ארוכים עוברים במהירות דרך חלון רכבת צפוף ומחניק מזיעה. אני מדמיינת חדרים קטנטנים מלאים בהמוני אנשים הצורחים ובוכים עד שקולם גווע מחונק עשן, שבראשי הוא ירקרק - כמו עשן של מכשפות של דיסני. אני מדמיינת הצלפות, אני מדמיינת מכות, אני מדמיינת צעקות, אני מדמיינת חוסר ישע, אני מדמיינת רעב עצום, אני מדמיינת געגועים, אני מדמיינת מחלות ולכלוך וצפיפות ודאגה עצומה למה שיקרה. אני מדמיינת שנאה שלא אוכל לתאר, ויותר מזה אני מדמיינת פחד. אני מדמיינת לחימה על חיים בצורה שאנחנו, חס וחלילה, לעולם לא נוכל לדמיין. אני מדמיינת עולם שלם של רצח ושל השמדה של אנשים חפים מפשע. 

אז אני לא רואה סרטים, ואני לא קוראת ספרים. אני מדמיינת. מדמיינת וכואבת ובוכה. זוכרת בדרך שלי.)