מביט על כיסא ריק בבית
פעם ישבת בו בכית וצחקת
וקולך שהדהד בקירות הלבנים
לא נשאר כאן אחרי שהלכת
וגם אין לי מילים לתאר לך
כמה כואב לי להיות רק אחד
אם לא איתך אז לבד
מביטה על סיכה ששכחתי
פעם אספה את שערי השחור
ועכשיו היא פוצעת אותך
לא נותנת לשכוח הכל רק לזכור
וגם אין לי מילים לתאר לך
כמה קשה לי להיות רק אחת
אם לא איתך אז לבד
אהובי, צל כבד מכסה את פניך
לא נוכל את הזמן להחזיר לאחור
אהובי, נעלמה לי הדרך אליך
והיכן שנהיה לא נצליח לזכור
ואתה שראית אותי בעיניך
אל תשאיר אותי כאן מאחור
דברים שרציתי לאמר לך
סיפרתי אותם אבל רק לעצמי
ועכשיו שהלכת כל כך בא לי לצעוק
אבל אין לי בכלל כבר למי
וגם אין לי מילים לתאר לך
כמה שקט לי להיות רק אחד
אם לא איתך אז לבד
אהובי...
השיר של דניאל סולומון ודנה עדיני גורם לליבי להחסיר פעימה לרגע ולאחר מכן לדפוק הרבה יותר חזק. מצד אחד אני שונאת אותו for it, מצד שני אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש. ואני גם לא מתאמצת. אני לא יודעת למה הוא כל כך משפיע עליי. מילותיו מרגשות ומפעימות בצורה יוצאת דופן, והלחן שלו נפלא בעיניי, אבל קשה לי לזכור שירים שהשפיעו עליי ככה - בעיקר בגלל שאני שומעת אותו כל הזמן כל הזמן והוא עדיין ממשיך להשפיע עליי באותה צורה. בדרך כלל גם אם היה שיר שגרם לי להפסיק לנשום לשניה, אחרי שלושה ימים שהייתי שומעת אותו ברצף זה היה עובר. את השיר הזה אני שומעת כל הזמן וגם מדברת עליו הרבה - כאילו כדי לעייף אותו, להשתמש בו כך שלא יפתיע אותי כל פעם מחדש ויגרום לי להיטלטל. ובכל זאת זה לא עובר ואני מרגישה נשלטת וחסרת כוח בלקיחת ההחלטות עליי.
אני חושבת שאני כל כך מרגישה שזה קשה לי. אני כל כך מושפעת, רגישה לסביבה, והכל כל כך חזק ומשמעותי שקשה לי לעכל את זה ולהתמודד עם זה באותו הרגע. אז אני דוחה הכל לאחר כך ולאחרי ולמחר ולשבוע הבא ול"אני ארשום בפתקים בתקווה לזכור" ובסוף שוכחת, והכל מתפרץ פעם בכמה זמן ואני נכנעת ונותנת להכל לשטוף אותי במקום להילחם ולהתעקש על עצמי, על זה שאני יכולה לעמוד בזרם הזה, אני יכולה לשחות נגדו בנהר הרגשות (נהר של כאפות אל הכאפות קירח עם זקן ענק), אני מספיק חזקה, אני יודעת שאני יכולה לעמוד בזה וגם יפה מאוד, ואני מתכופפת עוד יותר ממה שאני גם ככה נמוכה ונותנת להכל להציף במקום ללמוד איך לבנות סכרים כך שאתמודד עם כל דבר בדרך שמתאימה לו ולא שהכל מעורבב ומחוחץ אותי בגומחה הקטנה שלי מאחורי האבן כדי שלא אטבע, ואני מרגישה שאני באמת מתחלשת ושהנפש שלי חולה וצריך לטפל ואני לא יודעת איך. ואז אני עצובה אז קשה להכיל אותי אבל אני מרגישה שגם אני לא מצליחה להכיל ויותר מזה, אני מרגישה שאני פחות רוצה, שאני מבקשת יותר מקום לעצמי, קשה לי להיחשף לדברים חדשים וקשה לי לעזור וקשה לי להיות אוזן קשבת מוצלחת ואשת עצה שעוזרת, קשה לי להכיל בתוכי את כל העצב הזה כי יש כל כך הרבה עצב שהוא אך ורק שלי ואז אני גם מרגישה שאני לא מצליחה לברוח למקום שאני הכי טובה בו והכי אני בו, שזה להקשיב ולעזור ולהיות בשביל, וגם שאני לא מרוצה מאף הכלה וחיבוק שאני מקבלת כי אני מתפוצצת ומרגישה שצריכה יותר ממה שאפשר לתת.
מלכוד 22 שאני בכלל לא מבינה כי זה עניין עם מספרים אבל קשה לי ועצוב לי ואני צריכה מישהו שיכיל הכל רק בשבילי ושאני אהיה הכי הכי חשובה יותר מהכל יותר מכולם ושיישאר לישון איתי כי אני עצובה ולא ייתן לי ג'וינט ויחרטט. אני כועסת אני כועסת על הזמן אני ממורמרת ומשוגעת וחסרת גבולות וחסרת עצות וחסרת ריכוז וחסרת מחשבה, אני נשארת גוש בדיחות ציניות ודמעות מהלך שאוכל ומעשן ומזיק גם לגוף וגם באנרגיה שאני משדרת לסביבה האהובה והמיוחדת והמופלאה שלי.