אני פשוט ממש ממש רוצה מישהו שהמרחב בינינו יאפשר אהבה עצומה שמתפקעת מתוך כל מקום שהיא נכנסת אליו כי אין מקום שיכול להכיל. זה מה שאני מרגישה לגבי האהבה שלי כי כלום לא מספיק, כלום שיש לי לא מספיק גדול להכיל את האהבה הזו וכלום שזורם ממני לא מספיק גועש כדי לגרום לי להרגיש שהאהבה ממצה את עצמה. אז אני מתבוננת פנימה אל תוכי (איך אני אוהבת את העגיל בפטמה), מסתכלת על האהבה שאני מחזיקה חזקחזק באצבעות קצת ילדיות אך גם מאוד בוגרות לעיתים (הרבה תלוי בטבעות שאני עונדת או לא, אבל גם ביום), ובוחנת אותה. היא כל כך גדולה שקשה לי לתפוס אותה בעיניים, היא מסנוורת מבוהק שפועם סביבה, היא... היא פשוט כל כך ה ר ב ה . ואני לא עצובה עליה, אני מטמיעה אותה בתוכי ואותי בתוכה, אנחנו משתלבות ועפות גבוה לשמים לקרני השמש המלטפות כל כך ועמוק לתוך האדמה הלחה והטריה של החורף החמים שיש פה בימים האחרונים פתאום, ואני פשוט מאוד רוצה להעניק אותה ולהוסיף עוד מישהו למשוואה הזו, כי מרגיש לי שזו לא סוג האהבה שנכון לי להכיל לבד.
(תוספת אמצע הלילה: אבל אני רק קצת מאוד רוצה שתניח אצבעותיך בעדינות אין קץ על החיבור בין לחיי לצווארי ותקרב אותי אליך ותצמיד שפתיך לשלי ותמשוך אותי אליך ובתנועה פתאומית וחזקה שבטוח אתה עושה כי, פשוט, אפשר לראות עליך, תלחץ את ידך השניה אל מותני ותקרב את אגני אל שלך ותגיד יסיס בקול הזה שחודר אליי מהאוזניים אל החזה ישר אל נבכי הנפש ומרטיט את מיתרי הרגשות שלי וגורם להם ל ח ש ו ק בצורה כל כך בוערת ופראית ואני רוצה אותך)