סער חוזר לארץ בסוף החודש ואני יודעת את זה בוודאות מיום שישי ולא סיפרתי לאף אחד חוץ מאלה ואורית ופלג 

ביטלו את הפנימייה שהייתי אמורה להיות בה בשירות לאומי וזה ממש קשה לי לפתוח את הראש לעוד פנימיות 

אני קוראת שוב את לאהוב עד מוות וזה מדהים ויפהפה אבל עצוב לי בלב גם בחלקים השמחים כי אין לי ואני כל כך כל כך רוצה זה מפחיד אותי לפעמים כמה שאני רוצה (ואני קצת מקנאה וזה קשה ממש כי אני רוצה לשמוח בשביל ואני רוצה לשמוע ואני רוצה לפגוש אבל יש קנאה יש מחשבות רעות שאומרות שזה לא פייר ומה איתי ולמה תמיד את האם זה בגללה?) 

יש הרבה מחשבות בנפש שלי ורגשות בראש שלי ונראה לי שהבלבול הזה הוא בגלל הכדורים ואני ואורית סיכמנו שהכדורים אומנם פתחו לי את הדלת לחדר המדרגות וגם עזרו לי לבנות את הכמה מדרגות הראשונות, אבל אני זו שנכנסתי לחדר ברצון לעלות ואני זו שהרמתי את רגליי בכוונה לעלות ואני זו שלמרות הזרועות השחורות הקיימות בתוכי אני צעדתי מעלה מעלה מעלה ואני בטוב באמת 

(אתמול חשבתי שני דברים: א' שמה אם בגלל שההתפתחות הרגשית שלי הייתה מאוד מוקדמת והתבגרתי בצורה מטורפת בשנים הראשונות של שנות העשרה, אז עכשיו אני מאיטה ותקועה וכאילו נותנת לסביבתי צ'אנס להשלים את הפער ואני נשארת מאוד באותו מקום? 

ב' שמה אם אני מאוד ריקה בלי העצב?)