לא מצליחה להירדם.

שום דבר לא מצליח לי לאחרונה, הרבה רגעים של שמחה מהולה בעצב, והרבה עצב. לא משנה כמה אנסה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת ולא משנה כמה אנסה להראות לעצמי דברים שהם קצת מעבר, כדי שירגיש לי טיפה יותר טוב, דבר לא משתפר. אז רגע אחד הכל פתאם מרגיש יותר טוב, אבל ברגע אחריו הכל מתפורר.

אני מרגישה כלואה בתוך בור ללא יכולת לטפס חזרה למעלה. אין אף אחד, וגם אם יש אז זה ממש לכמה רגעים. בכל רגע שאני מוצאת משהו שמשפר טיפה את מצב הרוח שלי, אני פתאם רואה את המציאות, את המציאות שלי, זו שאני חיה בה, וקשה לי להתמודד איתה. אני אשקר אם אגיד שאני לא מנסה להתמודד, אני הכי רוצה לעבור את התקופה הזו, אבל כרגע האור בקצה המנהרה לא מאיר לי. בכל פעם אני מתפלאה כמה שהכל פשוט בשבילו, וכמה שאני נלחמת עם השיניים שלי על כל שנייה. חשבתי שאולי כואב לי פחות, אבל לא כואב לי פחות. בכל פעם שאני רואה תמונה או שיחה נוספת שלו עם מישהי אני מבינה עד כמה כואב לי באמת, ועד כמה שהצוק הזה שיש לי בחזה לא עובר ולא מרפה.

אני נלחמת עוד ועוד ועוד ועוד בשביל דבר שאני עדיין מאמינה שאוכל להציל. אני נלחמת על טיפת הקשר הקטנה שיכולה להישאר אם רק אשתדל עוד קצת.... אבל כבר אין לי כוח. אין לי כוח להיפגע, להיעלב, לכאוב, להיעצב, לבכות.... אבל אני עדיין לא מרפה, לא עד הסוף.

איך בכלל נפרדים ממשהו נפשית? איך בכלל מרפים? עם העובדה ששום דבר לא יילך בינינו בתור בני זוג כבר סוג של למדתי לקבל, אבל עם הניתוק הסופי מהרגשות וממנו בכלל קשה לי לקבל. אני אבודה, אני אבודה בתוך הבור הזה שאליו נפלתי, אני לא יודעת מה לעשות, מעולם לא הרגשתי כל כך חסרת אונים ומעולם לא התנפצו לי כל התקוות וכל הציפיות בצורה כל כך כואבת.

יש לי מן תקווה כזו שאולי, למרות הכל, הכל יוכל להסתדר מתישהו.