אני חושבת שאני מתעסקת יותר מדי בדברים שאני לא צריכה להיתקע עליהם כל כך. אני גם חושבת שאני לא מעריכה מספיק את מי שאני.

יש לי מיליון ואחד דברים בראש שמתבלגנים ויוצרים משהו בלתי מובן, ובגלל זה כבר כל כך הרבה זמן שאני לא מצליחה לפענח אפילו את עצמי.

אני קצת מתגעגעת, אבל זה קורה בעיקר ברגעים מסויימים. למשל, כשאני רוקדת עם איזה בחור אתה משום מה קופץ לי לשנייה לראש ונעלם, או כשאני שומעת את השירים האלה שאני כל כך אוהבת, ומשום מה איתם באים הניחוחות שלך, הרגעים איתך, פלאשבקים כאלה.

בתקופה האחרונה יוצא לי לעבור על כל כך הרבה מקרים שקרו איתו, להיזכר בהם קצת ולנתח אותם בצורה קצת יותר בוגרת, ותוך כדי המחשבות הבנתי כמה אני אוהבת. אני חושבת שבתקופה הזו איתו אני הראתי לעצמי בעיקר כמה אהבה אני יכולה להכיל בגוף הקטן שלי, ומה אהבה יכולה לגרום לי לעשות. אני לא אגיד שאני שלמה עם כל החלטה שלקחתי במשך ה3 שנים האלה, אלה היו 3 שנים ארוכות ומעורבות בכל דבר בערך שקיים בעולם. אני חושבת שאת רוב הטעויות שלי עשיתי מעצם העובדה שהתאהבתי עד כדי התעוורות, עד כדי כך שהסכמתי לעשות כל כך הרבה עבור בנאדם שחשבתי שמגיע לו כל הטוב הזה, ושביום מן הימים הטוב הזה יחזור אליי מוכפל פי כמה. הדבר שהכי כאב לי, ועדיין צורם לי, הוא שהטוב הזה לא הגיע אליי בסופו של דבר, לפחות לא מאותו אדם. תמיד אמרתי לעצמי שמוצבים בפני אדם אותם קשיים שכנראה שהוא יכול לעבור, שכנראה שהוא מספיק חזק בשביל לעבור אותם, אז אולי אני בעצם כן יכולה להתמודד עם הכל, להשלים עם המצב ולהמשיך הלאה?

אני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם הכל. מצד אחד, עם זה שהוא לא אוהב אותי כבר סוג של השלמתי, זה כבר פחות מטריד אותי משהטריד לפני, אבל מצד שני, אני כל הזמן ממשיכה לתהות לגביי כל כך הרבה דברים שקשורים אליו ולקשר הזה. זה באמת לא מניח לי, או שאולי אני לא מניחה לזה, אני כבר לא יודעת. לפעמים נדמה לי שאולי אני לא רוצה מספיק, אבל מצד שני, אני הכי רוצה את זה בעולם, אבל זה פשוט נראה לפעמים בלתי אפשרי. יש כל כך הרבה דברים שחסרים לי כשהוא לא כאן, כאילו כל דבר בעולם הזה מכיל מאית ממה שעברתי איתו, ובכל פעם מזכיר איזה רגע שלא יחזור.

לפעמים זה כל כך מעציב אותי שאני עדיין במאבקים, אחרי כל כך הרבה זמן, ובשבילו זה כל כך פשוט.