הבטחתי לו גם שנהיה חברים ולא בני זוג, ונמשיך הלאה, אבל ככל שהזמן עובר אני מבינה ששום חברות כבר לא תהיה ושאנחנו מתרחקים. יש רגעים שאני מתחילה לפרש את כל ההתנהגות שלו למשהו שנעשה בכוונה כדי לפגוע בי, ומיד אחר כך אני מנסה להסביר לעצמי שאף אחד מאיתנו לא בחר במצב הזה, וששנינו נתנו למצב שהיה כאן לקרות. אסור לי לכעוס עליו, זו הטעות הכי גדולה שאני יכולה לעשות.

הבטחתי גם לעצמי שאני אהפוך את הכל לטוב יותר, ואני כאילו נכשלתי גם כאן. כל כך הרבה דברים שאני מנסה לגרום להם לקרות בכוח, ולא מצליחה. כבר שכחתי איך זה להסתכל במראה ולאהוב לחלוטין את מה שעומד שם. יותר מדי פאקים שמפריעים לי, אבל אני לא מוצאת את הדרך להתחיל לתקן את מה שאפשר. לפעמים אני מפחדת שאני אהפוך להיות מה שאני הכי נגד, מה שאני הכי שונאת. אני צריכה למצוא את הכוח והרצון לקום על הרגליים, כי כבר מזמן לא הרגשתי איך זה להיות למעלה בזכות עצמי.

לילה טוב.