עשיתי הליכה והגעתי כמעט עד לבית שלך. עברתי ליד התחנה ההיא שירדתי בה בפעם הראשונה שהגעתי לשכונה שלך, וחיכיתי לך במן ציפייה כזו. אני זוכרת איך אמא אמרה לי "מה, את כבר הולכת אליו הביתה?" ולי זה אפילו לא נראה מוזר שאחריי 3 ימי היכרות איתך אני אבוא אלייך. ובאותו יום נהיינו חברים, זוכר? עברו קצת יותר מ3 שנים מאז אותו יום, ועברו כמעט 8 חודשים מאז שהיה בינינו איזשהו קשר.

היום כהלכתי חשבתי על זה שאם היה לי חבר כמוך, אהבה כזאת וקשר כזה, לא הייתי נותנת לזה ללכת כל כך מהר. ובכלל, חשבתי שדיי נמאס לי להתגעגע. לפעמים הלב שלי דופק חזק יותר כשאני חושבת על מה שהרגשתי, והוא מתחיל לדפוק חזק עוד יותר כשאני חושבת על מה שאתה הרגשת. נכון שזה קצת אירוני שהיינו זוג כל כך הרבה זמן, אבל הרגשנו דברים שונים לחלוטין אחד לשני? ומה שעוד יותר אירוני, שהייתה לנו את הפרידה הזו שרציתי לגמור הכל ואתה התחננת ובכית שלא אלך, ובסוף הקשר מי שבכתה והתחננה הייתה אני.

ואני לא אשקר ואגיד שהכל כל כך פשוט לי לאחרונה. יש את הרגעים האלה שאני מתגעגעת לכל דבר שיש בך, ואז יש את הרגעים האלה שאני מזכירה לעצמי בכוח את כל הפאקים שלך, כדי להפסיק להתגעגע, וזה כל כך לא אמור להיות ככה.... כל הרגשות האלה היו צריכים כבר מזמן להיקבר ולהיעלם. נמאס לי לחלום עלייך, נמאס לנתח את מערכת היחסים המטופשת הזו, נמאס שכואב לי לחשוב שרציתי להיות בשבילך הכל ובסוף גיליתי שאני כלום, נמאס שכל המצב הזה מעיק עליי כל כך ואני מסרבת לגרום להכל להיפסק, נמאס שאני שוב כותבת עלייך, שהסיפור הארור הזה נסגר ונפתח עשרות פעמים ואחריי כל מה שעברתי אני עדיין מוצאת את עצמי חושבת עלייך, נמאס לי שמעולם לא הצלחתי לקבל את העובדה שזה נגמר ושאני לא יכולה לעשות שום דבר בנידון חוץ מלקבל את המצב כמו שהוא ולהפסיק לנסות לשנות אותו כי אתה לא אוהב אותי ולעולם לא תהיה זה שיגיע לי.

http://www.youtube.com/watch?v=ZWF9_msQL08