מרגישה שקצת השתנתי באיזשהו מובן. כשהרגשתי שהלב שלי נמצא איפה עמוק בתחתונים, איכשהו לא הוא זה שלקח פיקוד הפעם, וזה כנראה בזכותו. הוא נותן לי להרגיש ביטחון כזה שאני לא רגילה אליו, וכשאני מרגישה רע עם זה שאני רוצה שיתאמצו בשבילי קצת, הוא נותן לי בדיוק את ההרגשה ההפוכה ועושה לי כל כך הרבה בלבלות בבטן. ואני מוצאת את עצמי אומרת הרבה פעמים ביום כמה כיף שיש לי אותך כי אם לא היית הכל היה הרבה יותר מסובך עכשיו. אני כבר מתארת את עצמי יושבת וכותבת דברים שנובעים מגעגועים שבאים והולכים, ובטח באיזשהו שלב היינו נפגשים והכל היה חוזר. אבל עכשיו, בכלל לא הרגשתי צורך להגיד דברים מגעגועים, כי יש לי אותך, ואני לא רואה את עצמי מחזירה את הכל, הבטחתי לעצמי, ואתה עוזר לי לעמוד בהבטחה.

ויצא לי קצת לחשוב שאתה בטח יושב וחושב לעצמך מדי פעם כמה שאני משחקת אותה, וכמה שאני משקרת רע, הרי אני מתגעגעת עד השמיים. ובימים האחרונים כשאני שומעת שירים עצובים אתה עולה לי לראש כי יש לי מן הרגשה מעצבנת כזו שיושב לך משהו על הלב ושאתה לבד בכל הסיפור הזה ואיפה לעזאזל אני שתבוא לעזרתך? והייתי רצה לעזור אבל משהו עוצר אותי. זה נכון שאני בכלל תפוסה עכשיו, אבל זה לא זה. אני מפחדת פחד מוות ממך, אתה כל הדברים שלא הייתי רוצה שיחזרו, כי ביחד איתך כל הרע שהיה יחזור. והלוואי שהייתי יכולה לעזור איכשהו אבל אתה בעצמך אמרת כל הזמן שהניתוק בינינו זה הדבר הכי טוב והדבר שצריך להיות. וחוץ מזה, איך אני יכולה לוותר על משהו שכל כך ממלא אותי לאחרונה בשביל משהו שידוע מראש?