אני בבית ויש לי הרגשת הקלה פתאם, מן תחושה כזו שהכל יהיה בסדר ולא הכל כזה שחור. האמת שההרגשה הזו התחילה ברגע שנכנסתי לרכבת. ולפעמים אני לא יודעת למה אני רואה הכל בצורה קיצונית כל כך. אתמול כשהיום שלי התחיל ברגל שמאל, איפשהו באמצע נהיה לי פתאם טוב יותר, גם הצעתי שניפגש היום אחריי הבסיס ואתה אמרת "ברור! ממש בא לי", זה עשה לי טוב כי ידעתי שעוד קצת ואראה אותך, אבל בערב כששוב הכל התהפך והרגשתי שרק הנוכחות שלך יכולה לעשות לי סוויץ' ולשפר הכל, אמרת שאנחנו לא יכולים להיפגש כי אתה חייב לעבוד. ואני הבטחתי לעצמי שאני לא אעשה סיפור מכל מיני שטויות כאלה, אבל הרגשתי שהכל מתכהה עוד יותר ואתה לא נמצא כדי להבהיר הכל.

ואני בכלל לא מעיזה לחשוב שאתה לא כאן בשבילי כי כל כך אכפת לך ואני אוהבת אותך כל כך ובכלל לא מבינה איך מצאתי מישהו כמוך ממש במקרה. התבכיינתי לך שכבד לי עם הנשק ועם התיק והאוטובוס יגיע רק בעוד 20 דקות ואני מתה לישון ועכשיו אני גם אלך ברגל הביתה ואתה פשוט באת ולקחת אותי. וכשהיו לי ספקות לגביי דברים שאמרת אתה הסכמת להסביר לי הכל והסתכלת לי עמוק לתוך העיניים והבטחת שאתה לא משקר ואיך אני בכלל מעיזה לחשוב שתהיה לך מישהי אחרת? איך בכלל העזתי לחשוב ללכת אם במילא לא היית נותן לי לזוז מילימטר ממך? אתה איכשהו מצליח לרפא ולשפר הכל בדקות, מבלי לחשוב פעמיים ומבלי להתאמץ. אף פעם לא תתקמצן במילים, כשמתחשק לך אתה שולח לי הודעה "אני פשוט אוהב אותך. פשוט מאוד אוהב אותך", והדבר הכי כיף בעולם זה לראות את הפלאפון נדלק פתאם ולקרוא את ההודעות האלה. ומעבר להכל, אתה תמיד פה בשבילי ותמיד נותן הרגשה שהכל יהיה בסדר ושאסור לי לבכות, להישבר ולהתפרק, וזה עוזר לי להירגע, אני כבר עכשיו מרגישה טוב יותר בזכותך.