בכל פעם שאני רואה אותך, זה כאילו שהעולם משנה את פניו. יש לי תחושה כזו כאילו הכל נהיה טוב יותר, שלם יותר.

לפניי שאתה מגיע, הגוף שלי רועד מרוב התרגשות, רועד עד כדי כך שאני לא מצליחה להסתיר את זה. אני מסתכלת עלייך ורואה עיניים חומות שמשנות את צבען לחום-דבש בשמש, ריסים ארוכים-ארוכים. אני תמיד מסתכלת לתוך העיניים שלך והן מאירות, מבריקות כאלה. כשאתה מחבק אותי, אני מרגישה הכי בטוחה בעולם. אני אוהבת את הידיים השריריות שלך ואת זה שהן מחבקות אותי. אני אוהבת את זה שכשאתה מדבר יש לך את החיוך המסתורי הזה בקצה הפה, אוהבת את זה שכל האופי הקשה והחזות הקשוחה שלך מתפוגגים ברגע שאתה מדבר איתי.

אני אוהבת את זה שאני יכולה להתעורר בלילה, להציץ באייפון ולראות את השם שלך על המסך, להיכנס להודעה ששלחת ולקרוא, לפעמים כמה מילים מועטות ולפעמים מספר רב של מילים שאתה כותב לי, ורק לי. ולכל מילה שלך יש משמעות עצומה בעיניי, כל מילה שלך כאילו הוצאה הרגע חמה-חמה מהלב שלך. ואני אוהבת את זה שאתה גורם להכל להיראות טוב יותר, את זה שאתה, באופן מוזר, יודע לגרום לי להסתכל על הכל, להאמין ולהרגיש שהכל בסדר

כי יש לי אותך.