כמה כאפות אצטרך לקבל כדי להבין שאני צריכה להתנער מכל התמימות והנאיביות הזו? מתי סופסוף אבין שיש אנשים שהם דו פרצופיים, צבועים ואינטרסנטים, ושהם לא באמת צריכים אותי לידם?

אני מסתכלת על ההווה, על העבר, ורואה כמה פעמים כבר יצא לי לטעות, כמה אנשים מסתובבים בחוץ ויודעים דברים שלא מגיע להם בכלל לדעת, רק כי האמנתי למסכה שהם שמו על הפנים ולהתנהגות שהם אימצו לעצמם לכמה שעות. כמה עוד פעמים אצטרך להגיד לעצמי שאי אפשר לסמוך על אף אחד, ובכל זאת לסמוך על האנשים הלא נכונים?

קצת כואב,

אבל חשבתי על זה שעלייך אני יכולה לסמוך, וזה כבר עושה לי קצת יותר טוב.

עריכה (21:46):

וחשבתי על זה שהאמנתי שאכנס למסגרת חדשה ואולי ימצאו שם אנשים שאהיה איתם בקשר למשך כל החיים, כאלה שאוכל לסמוך עליהם, כאלה שאבלה איתם גם מחוץ למסגרת הצבאית. ועכשיו אני חושבת לעצמי שעל מי בכלל יש לי לסמוך? ובכלל, מעולם לא הצלחתי לרכוש שם שום אדם מעבר למספר ימים מצומצם. המעגל החברתי כאילו לאט לאט מצמצם, ואני איפשהו שם תוהה אם עשיתי משהו לא נכון....