זה כאילו שנופל חלק קטן מאיזשהו בניין, והכל מתמוטט ביחד עם החלק הקטנטן הזה. ככה הרגשתי כשגיליתי ששיקרת, כאילו כל האמון שהיה לי בך התמוטט. וזה קצת צובט כי אתה היית בין האנשים היחידים שעדיין יכולתי לסמוך עליהם, ועכשיו כל דבר שאתה עושה גורם לי לתהות אם לא מסתתר שם איזה שקר, אם אתה שוב לא מסתיר ממני משהו.

ומשהו בתוכי צעק שאני לא צריכה ולא רוצה להתמודד עם דברים כאלה, אבל רק את זה הצלחתי להגיד. לא הצלחתי לפתוח את הפה כששאלת למה אני מתכוונת, לא הצלחתי להגיד שאם המצב הוא כזה, אני בכלל לא רוצה להיות חלק מכל זה. ולפעמים יש בי את החלק הזה שמתחיל לכעוס עלייך כל פעם מחדש כי בחיים לא אכזבת אותי כמו אכזבת ביום ההוא. בשביל מה כל זה אם אין לי אמון בך? לכל מקום שאתה הולך, כמעט כל דבר שאתה אומר, יש משהו בתוכי שלא נח לרגע, משהו בתוכי שממשיך לצעוק שאני צריכה לפתוח את העיניים קצת יותר כי תחושת הבטן שלי לא הטעתה אותי, עד כמה שניסית להוכיח אחרת. ואם יש משהו שהכי כואב בעניין, הוא שזה היית אתה. וכשהכל סוג של התפרק מבחינתי, משהו קרס.

אבל אני מסתכלת עלייך, מריחה אותך, מחבקת ומנשקת אותך, ואני מבינה שעם כל יום שעובר אני אוהבת אותך יותר, ואני נרתעת כי מה אם תאכזב אותי עוד פעם?