וישבת שם מולי, בתוך האוטו, ואני הסתכלתי וניסיתי להזכיר לעצמי כל דקה שזה אמיתי ושאתה מולי.

נכנסתי לאוטו וריח של פעם תקף אותי, המבט וה"מה קורה?" שלך החזירו אותי שנה אחורה. והחיבוק שלך היה הדבר שאולי הכי חסר לי בתקופה האחרונה. זה בעצם כל מה שרציתי, להסתכל עלייך, לשמוע אותך, לחבק אותך ואז לחזור הביתה ולחלום עלייך. ומי היה מאמין שרק לפניי יומיים חשבתי על כמה שאני רוצה לשתף אותך בהכל, אבל פתאם להיות לידך ולא להצליח לעכל את המצב גרם לי לאבד את כל המילים ולשכוח את כל מה שרציתי לומר. והריח שלך תקף אותי כשחיבקת אותי ונפלט לי שאני מריחה את הריח שלך, ואתה צחקת ואמרת "כי אני כאן", ועדיין התקשתי להאמין. איפשהו כל הפגישה הזאת עדיין לא נראת לי מציאותית. וכשאמרת "ביום הראשון שראיתי אותך...", הפסקת, חיבקת אותי והתחלת לבכות, ישבנו שם באוטו ובכינו כמו שני ילדים קטנים, אני נשברתי. נשברתי בגלל שבחיים לא היו בינינו כל כך הרבה רגשות בבת אחת.