היום בבוקר העיניים שלי התמלאו בדמעות אבל הצלחתי לעצור אותן. תוך כדי שהשירים התנגנו הרגשתי שהכל מתפורר. תמיד ברגעים האלה, כשאני לבד עם המוזיקה, הכל חוזר כמו בומרנג. שמעתי את השיר הזה, הזה, הזה והזה והרגשתי איך שהכל משתתק, מחלחל לתוכי עד למקומות הקטנים ביותר. אני מרשה לעצמי להאשים את עצמי בכל מה שקרה. האמנתי לדבר הזה שכולם יודעים שהוא ידוע מראש. אבל הפעם באמת חשבתי שהכל יהיה שונה, אתה יודע? וזה רק בגלל שעבר כל כך הרבה זמן, בגלל שבאמת האמנתי באהבה שלנו. באיזשהו מקום, נותרתי ללא כוח להמשיך. אני מרגישה שאתה היחיד שמצליח לצמק לי את הלב לצורה כזאת קטנה וחסרת משמעות. הכל נגמר מבלי שנתכנן בכלל, אבל הייתה לי הרגשה שזה יגיע בקרוב. ופתאם כשהלכת כל השמיים נהיו אפורים, פתאם הגיע החורף, וחורף זה תמיד אתה ואני הולכים ביחד והידיים שלנו מוחבאות מתחת לבית השחי אחד של השני. זה תמיד הצחיק אותי שרק אנחנו עושים את זה. יורד גשם כבר יומיים ויש לי חשק עצום להיכנס למיטה חמה ולהתכרבל שם איתך, אפילו את זה לא הספקנו לעשות.

אבל לפחות הספקתי לפתוח את העיניים ולראות אותך על הבוקר שוכב לידי בפעם הראשונה.