אני חושבת שבין כל הפוסטים שאני כותבת עליו, גם לך מגיע אחד.

אז אני אומרת וחושבת אלפי מילים שאפילו לא מתחברות אחת לשנייה. הכל שוב חזר להיות מבלבל, ואני הבטחתי לך שזה לא יקרה שוב, שאני לא אלך מבלי להסביר למה. אבל איך ציפית שאסביר את עצמי? מה רצית שאגיד, שאני לא אוהבת אותך כמו שאני רוצה ושכל מה שאני רוצה זה חופש ואותו? ולאחרונה אני חושבת על דבר מסוים, וממהרת לעשות אותו מבלי לחשוב פעמיים. אני מבולבלת כי אני לא יודעת אם אני מבזבזת את הזמן שלנו או שזה יסתדר. אני רוצה לאהוב אותך יותר מכל דבר בעולם, אבל אני לא מצליחה. אני לא מצליחה להתרגש ממך כמו שאני רוצה, אני תמיד מחייכת ומרגישה כל כך טוב כשאתה שולח שאתה אוהב אותי, או אומר את הדבר הכי מקסים שיש, אבל כשאני חושבת על זה שוב, אני אומרת לעצמי שאם זה היה הוא הייתי מרגישה כאילו הלב שלי מתפוצץ מרוב אהבה. אני בעצמי לא יודעת למה אני אוהבת כל כך בחור שעשה לי כל כך הרבה רע, ולא מצליחה לאהוב אותך, שאתה נותן לי כל מה שאתה יכול והרבה מעבר. לפעמים זה מרגיש כאילו זה לא יספק אותי בחיים, שאני תמיד אחייה בהרגשה שאתה מעצים אותי בכל כך הרבה מובנים, אבל זה לא יספיק. אפילו כשאמרת היום שאתה אוהב אותי יותר מכל בת אחרת שהיית איתה, זה קצת שבר אותי כי זה לא הדדי, כי אני מרגישה אחרת ממך. ואני רוצה שתתן לי קצת חופש, אני לא רוצה להרגיש כבולה כל כך כשאתה רחוק ממני. לפעמים זה כל כך חונק שאני מרגישה רצון עז לברוח מהכל כמה שיותר רחוק. הגעתי למצב שאני חושבת לעצמי אם אני אוהבת, ואני לא יודעת. אני כבר לא יודעת אם אני אוהבת אותך כי יש רגעים שזה תוקף כל כך חזק ואתה פתאם הופך לדבר המרכזי בשבילי, ולפעמים אני מרגישה שכבר אין לי כוח, שאני רוצה שתעזוב כי זה לא בשבילי. ואם אעזוב אותך, איך אני אסביר את עצמי? אני בעצמי לא יודעת מה אני מרגישה. אני פשוט מקלידה כל מה שעולה לי לראש, אבל הראש בבלאגן אחד גדול. חשבתי שעברתי את זה, חשבתי שזה הסתדר, אבל כבר כמה ימים שהמחשבות לא מפסיקות לזרום לראש וזה מרגיש כאילו משהו ננעץ בתוך הלב שלי שוב ושוב.