ואולי אני צריכה להתוודות ולדבר על זה קצת יותר לעומק.

אז זה התחיל כשהתאהבתי בך עד מעל הראש. אני זוכרת שישבנו אז, ב2009, בחדר של סבתא שלך כשכל הבית היה ריק. היה לה חדר בינוני, ומיטה קטנה. התחלנו לריב על איזו שטות וצעקת כל כך חזק. מתוך עצבים, מצאתי את עצמי אומרת שאתה צריך אותי רק בשביל סקס, ובכלל לא התכוונתי לזה. אני לא זוכרת מה קרה באותה דקה, אבל פתאם תפסת אותי כל כך חזק שלא יכולתי לנתק אותך ממני. קמנו, ותפסת אותי בצוואר. הרגשתי איך לאט לאט היד שלך מתחילה ללחוץ חזק יותר ויותר, הרגשתי את הגרגרת שלי נכנסת פנימה. חסרת קול ביקשתי שתפסיק ולא הפסקת. אני זוכרת שמלמלת משהו על מה שאמרתי, היה לך אש בתוך העיניים. לא היית אתה. ניסיתי להתנגד, אבל היית הרבה יותר חזק. כשניסיתי לדחוף את היד שלך מהגרון שלי, פתאם הרגשתי שאין לי כוח יותר, הדמעות זלגו מרוב פחד, הלב שלי פעם כל כך חזק ולאט לאט הרגשתי שיותר ויותר קשה לי לנשום. בסוף עזבת אותי. ברחתי ממך לסלון, ניסיתי לחמוק ממך כשאתה רץ אחריי כמו חיה. ביקשתי ממך להפסיק וביקשתי לפחות 50 פעמים סליחה. בסוף תפסת אותי. תפסת והעלת אותי על הכתף שלך, תוך כדי שאני בוכה ומבקשת שתפסיק. נתפסתי בכל דבר שרק יכולתי, במעקה, בשולחן, בכל דבר שיכול לעצור אותך איכשהו. הורדת אותי, וניסית לגרור אותי. המשכתי להיתפס בכל מה שרק יכולתי, אבל לא היו לי כבר כוחות. בסוף תפסת אותי והחזקת עם שתי הידיים שלך, ניסיתי להיתפס בעוד משהו אבל כבר לא היה במה. יצאת החוצה, וממש לפניי המדרגות, זרקת אותי על הבטון הרותח. הרגשתי איך כל העצמות שלי כואבות, איזו חסרת אונים אני. הסתכלת עליי מלמעלה ונתת בעיטה קטנה. הרגשתי את שיא ההשפלה. בתוך כל הבכי, ביקשתי והתחננתי שתפסיק כי כואב לי, כי לא אמרתי שום דבר כדי לפגוע בך בצורה כזו. אחר כך קמתי וניסיתי להיכנס לבית, אבל דחפת אותי ולא נתת לי. אני כבר לא זוכרת איך נכנסתי פנימה, אבל צעקת עליי שאצא ושלא אחזור, ואני ישבתי על הספה ואמרתי שאני לא הולכת לשום מקום. יצאת החוצה, לחצר, ואני אחרייך. ישבת שם והיית קצת בהלם. התקרבתי אלייך, התיישבתי על הריצפה וראיתי כל מיני שריטות קטנות על הידיים. ביקשתי סליחה, ביקשתי שתבין שלא התכוונתי לשום דבר, שלא חשבתי שזה יכאיב לך כל כך, ואתה שתקת, ראיתי אותך חוזר לעצמך ואיכשהו זה הרגיע אותי. חזרת לעצמך ואני כאילו מחקתי את כל מה שקרה.

ואז אחריי שנה, שנה וחצי, היינו בחדר, בבית החדש שלך. אמרתי, או שאמרת, איזשהי שטות ושנינו התעצבנו. היינו באמצע סרט וקמת לכבות אותו באמצע כי היית עצבני מדי. לא הקשבת, זו הייתה התכונה החזקה שלך אז. כל כך רציתי תשומת לב, שקמתי ונתתי לך מכה קטנה על הגב, כששכחתי לגמריי שהתלוננת בתקופה ההיא על כאבי גב. תוך כדי שאני מתיישבת, אני רואה אותך מסתובב בשיא הכוח, והיד שלך פשוט חבטה בפנים שלי בשיא החוזק. הרגשתי את המשקפיים מתעקמות ועפות מהפנים שלי, נפלתי הצידה במיטה והידיים שלי אספו את הלחי שלי. הרגשתי איך שהלחי אדומה, לוהטת. בכיתי בקול רם ושמעתי אותך אומר ממול "ששש, תהיי בשקט, אל תשחקי אותה". רציתי לבכות יותר חזק כדי שכולם בבית ישמעו ויבואו. רציתי שכולם יראו כדי שירחמו עליי קצת, שיכעסו עליו. רציתי שמישהו ישים לב. אבל אף אחד לא בא. קמתי מהמיטה והלכתי הצידה, נשכבת על המיטה כשהיד שלך מתחת לראש שלך, שכבת במן פוזה של "נו, חלאס עם המשחקים" וזה הרגיש הכי משפיל בעולם. הסתכלתי עלייך וצעקתי, ובתמורה ראיתי אותך מסתכל עליי מחייך ומדבר בזלזול. רציתי שמישהו יגיע, רציתי שייפול לו האסימון שהוא טעה. לקחתי את המשקפיים שלי וראיתי שהן עקומות. הצלחתי ליישר אותן ושמתי אותן בחזרה על האף. לא ראיתי כלום. העדשות היו מלוכלכות והאיפור נמרח לי על כל הפנים. רציתי שתבין כמה כואב לי, אבל הדבר היחיד שהבנת זה כמה שכאב לך הגב, כשבכלל לא נתתי לך מכה חזקה, לפחות לא כמו זו שאתה נתת לי. אני זוכרת שבכיתי כל כך חזק וקיוויתי שאולי זה מה שירגיע את הכאב.

וב2011, אני חושבת, שוב היינו ביחד בחדר שלך. רבנו על איזה מישהי שהיית חבר שלה למשך שבועיים. החלטת באמצע הוויכוח, להתחיל לסדר את המיטה. ישבתי ולא רציתי לזוז, רציתי שנדבר, שנסדר את הדברים, אבל פתאם תפסת אותי בידיים ולחצת, ניסית להקים אותי בכוח. התחלתי לבכות מרוב פחד ומרוב כל הזכרונות על הפעמים האחרות. אמרתי לך שלא תגע בי, שלא תעז בכלל לגעת בי בצורה כזו. אתה אמרת שבסך הכל רצית שאני אקום, אבל אני התיישבתי מחדש והתקשרתי שיבואו לקחת אותי. אתה, מרוב עצבים, לקחת את הדיסק עם הסרט והעפת מהחלון, באותו רגע גם אמרת שאני מוזמנת ללכת לקחת אותו ולעוף. קמתי, סגרתי את הדלת וירדתי למטה. סבתא שלך ראתה אותי ושאלה מה קרה, התחלתי לבכות אפילו חזק יותר, והיא ראתה את האודם שהיה לי על הידיים. היא שאלה אם אתה הדפוק שעשה לי את זה, ואמרתי שכן, וניסיתי להגיד את זה כמה שיותר בקול, כדי שתשמע. רציתי שלשם שינוי היא תעשה משהו, אמרתי שאני הולכת, והלכתי. עד היום אני לא יודעת אם עשו עם זה משהו, אם דיברו איתך בכלל או אם ביררו. זה הרגיש כאילו כולם חושבים שאני מגזימה.

מעולם לא הצלחתי להתמודד עם כל זה כמו שצריך. איכשהו, ישר אחריי שכל זה קרה, מעולם לא ישבתי וחשבתי על הכל. זה כאילו שהעברתי את זה הלאה, ניסיתי לשכוח ולהדחיק. כשהייתי מספרת את זה לכולם, עיניים גדולות ומלאות הלם היו מסתכלות עליי, ואני הייתי מעלה גיחוח כל כמה דקות, כאילו שמשהו היה מצחיק. אבל שום דבר לא היה מצחיק. וכששבוע שעבר ראיתי את בטלוויזיה מישהי שמספרת על מה שהיא עברה, עלו לי דמעות. דמעות של הזדהות. פתאם כל מה שקרה חזר אליי כמו בומרנג. פתאם הרגשתי שאולי מעולם לא התגברתי על זה, שאף פעם לא הרגשתי צורך להתמודד עם הכל. כל מה שסיפרתי הרעיד לכולם את הלב אולי בדיוק לשנייה, ואחר כך כולם כאילו שכחו, כאילו זה אף פעם לא היה יותר מדי. אז הרגשתי שזה לא כל כך חשוב ונורא, שאולי זה משהו שאפשר להעביר הלאה, הרי מעולם לא התעוררתי בלילות בבכי, הרי מעולם לא נשאר לי שום צלקת או פגיעה בעור, הדבר היחיד שנשאר לי זה רק זכרונות וקצת פחד. הזכרונות צובטים רק כשאני נזכרת בהרגשה, בכאב והפחד תוקף בכל פעם שהקול קצת מתרומם. כשזה קרה, בכיתי כי ראיתי את הבחור שאני הכי אוהבת בעולם עושה את כל זה, הכאב היה הדבר המשני. מעולם לא הבנתי למה כל זה הגיע לי ואיך לעזאזל נתתי לזה לקרות. וכששכבתי השבוע במיטה והתחלתי לחשוב על הכל קצת יותר לעומק, אחריי שעבר כל כך הרבה זמן, התחלתי לבכות כי לא הבנתי איך זה קרה. לא הצלחתי להבין איך כל מה שקרה, קרה בגלל דברים כל כך קטנים ומטופשים. איך הגעתי למצב שאחריי שאני קמה עם דמעות בעיניים, אני נשארת ומבקשת שיפסיק. ואיך לעזאזל הוא לא הפסיק? איך הוא יכל להסתכל עליי, לראות אותי כואבת, להמשיך ואחר כך להסתכל לתוך העיניים שלי ולהגיד שהוא אוהב אותי?

כל הזמן הזה שכתבתי את הכל, ראיתי את זה בראש שלי שוב ושוב. הלב שלי פועם חזק כי אני לא מאמינה שזה באמת קרה. אני עצובה כבר כמה ימים, זה חוזר אליי כבר כמה ימים וזה כואב. זה כואב לדעת שהזכרונות האלה חרוטים לי בתוך הראש לנצח.