יש משהו שעוצר אותי מלדבר, מלשתף. שמתי לב לזה בתקופה האחרונה, איך שהכל גרם לי קצת להיסגר בתוכי ובקושי לדבר. יש רגעים שהכל מושלם ויש רגעים שאני רוצה לברוח כמה שיותר רחוק. אבל המצב השתפר, ולפעמים אני אומרת לעצמי שאז מה אם קצת קשה לי, בסך הכל אתה ממלא אותי בהרבה אנרגיות ובשמחת חיים כזו. והסופ"ש האחרון היה כל כך חלומי שפתאם נזכרתי למה התאהבתי בך לפניי חצי שנה. יש לי לפעמים הרגשה שאתה היחיד שאני יכולה לדבר איתו, אבל גם איתו הרגשתי את אותה הרגשה, ועכשיו אני סתם שרמוטה ופארשית בשבילו, לא? אז איך אני אדע שאתה לא תגיד את אותם מילים יום אחד? זה כאילו שכל האמון שהיה לי נעלם בבת אחת. היו חודשיים מטורפים, מכל בחינה. אני מסתכלת אחורה ועד כמה שכל תא בגוף כאב לי, אני חושבת שזה קצת חיזק אותי ואותנו. אחריי כל הבלאגן הזה אני מסתכלת עלייך ואני שוב טובעת במחשבות נפלאות שאתה גורם לי להרגיש.