הכל פשוט סתמי. כמו דומינו, כל אבן נופלת ומפילה אחריה את האבן השנייה, וזה פשוט לא נגמר. אני לא יכולה ככה יותר. כואב לי הראש ולפעמים אני מתחרטת שכל המציאות הזאת היא אמיתית, ואמיתית דווקא אצלי. יש לי מן תכונה כזו שאני לא יודעת מתי להגיד "דיי", ואני סופגת וסופגת עד שכבר אין לי כוח. אני מביאה את עצמי למצב שקשה לי לנשום, שכל מה שאני רוצה זה לשכב במיטה בשעה 7 בערב ופשוט לישון, לא להתמודד. אין לי חשק כבר לשום דבר, מצידי לא לראות, לא לדבר ולא להיות עם אף אחד, העיקר שיהיה שקט. כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי אומרת שבחיים לא חשבתי שהמצב יגיע למה שהוא עכשיו. ורגע אחד אני הכי חזקה בעולם ואני עומדת על שלי ומחזיקה את הדמעות בתוך הגרון, ורגע אחר אני הבחורה המסכנה הזאת. ואבא צדק. הוא צדק כשהוא אמר שאני פשוט סמרטוט שכל אחד שעובר מרשה לעצמו לנגב ולדרוך עליי את הרגליים שלו. ואני שותקת, אני כל הזמן שותקת. אני חזקה בלדבר, אבל במעשים קצת פחות. ואחר כך אני מתפלאה למה המצב נראה כמו שהוא נראה. אם היה לי טיפה כוח לקבל החלטה ולעמוד בה, אולי הייתי מחייכת עכשיו, ולא להיפך. וקשה לי שאני יודעת מה אני רוצה ומה מגיע לי, אבל אין לי קול להגיד את זה בקול. אין לי מספיק כוחות שמחזיקים אותי. אני ננעלת על החלטה מסוימת, וכשאתה ניצב מולי, אני פתאם לא מסוגלת לדבר. אני נשאבת לתוכך כמו אוויר, כמו כלום.

הבטחתי לעצמי הבטחות שגם אותם אני לא מצליחה לקיים.