העיניים שלך עדיין בוהקות ויפות בדיוק כמו שהן היו. מן צבע חום בהיר מיוחד כזה שכל הזמן נוצץ. אבל מה כל זה שווה כשלא היית מסוגל להסתכל עליי? היית כל כך קרוב אבל גם כל כך רחוק ממני. הרגשתי כאילו יש בינינו חומה. איפה כל מה שהיה פעם? ולא המגע הפיזי, אלא הרגש הזה כשאנחנו מדברים. היית מנוטרל, אטום, לא אתה. ואני בכיתי כמו מטורפת רגע לפניי שנפגשנו כי הייתי כל כך לחוצה ופתאם הדבר הקטן ביותר בעולם הצית אצלי את כל מה ששוכב בפנים ולא עוזב לרגע. הסתכלתי עלייך וראיתי איך הכל נהרס. אין ידידות פתאם, יש רק זכרון של מגע פיזי ורגשות. אין יותר אני ואתה, ואיפשהו הבנתי את זה אתמול. הבנתי את זה שכל השנה הזאת איפשהו בתוך תוכי היית הבחור הזה שקיוותי שיהיה שלי מתישהו, אבל כבר מיותר לחשוב על זה, זה הרי כל כך לא מציאותי מבחינתנו.
but you fit me better than my favorite sweater, and i know
that love is mean, and love hurts
...but i still remember that day we met in December, oh baby
בבלוג זה
בכל הבלוגים
