הלוואי שהייתי יכולה פשוט לשפוך כאן הכל.

הלוואי שהכל היה קצת יותר פשוט, כי זה קשה ככה.

זה קשה כשאני מסתכלת על כל הקשר הזה ופתאם קולטת שמהצד שלי זה לעולם לא יהיה אותו הדבר. כי היום-יום שלי מתטלטל בלי הפסקה בכל פעם שאני אוהבת אותך נורא, ודקה אחריי בטוחה שהחיים שלי יכולים להיות הרבה יותר טובים אילו לא היית כאן. ואני חושבת על דברים שיכולתי לעשות אם לא היית איתי, וזה נשמע פתאם הרבה יותר טוב. ואתה, כל המילים האלה שאתה אומר שאתה מרגיש, חותכים לי את החזה ונכנסים עמוק ללב. ומכאיבים ומרפאים בו זמנית. אני רוצה להגיד לך כל כך הרבה דברים אבל אני עוצרת את עצמי כי אני לא רוצה לשקר. אני מוצאת את עצמי כותבת כל כך הרבה מילים יפות זו אחר זו, אבל אחר כך מוחקת. וזה הגיוני בכלל? אני רוצה לתת לך את כל האהבה שאני יכולה לתת אבל אני לא מסוגלת.

וכמה פעמים כבר הספקתי לחשוב על משהו שלא היית מעז לחשוב עליו? וכמה פעמים תיארתי לעצמי את החיים בלעדייך? וברגעי האמת, אני לא מצליחה לתת לזה ללכת. כבר אמרתי כמעט הכל, אבל לעיקר לא הצלחתי להגיע. המילים שאולי מתות לצאת מתוכי, לא יוצאות. אני כל הזמן בחששות של מה יקרה אם. ובכלל, אני לא יודעת מה אני צריכה ורוצה. אני לא יודעת אם אני באמת זקוקה לך כמו שלפעמים אני אומרת. ונמאס לי להרגיש רגשות שמתחלפים כל הזמן, בלי לדעת בדיוק מה מהם אמיתי.

לפעמים מתחשק לי לצעוק את הכל בבת אחת מבלי לחשוב על כל התוצאות, אבל אני בולעת יום-יום את מה שאני מרגישה בלילות וברגעים פתאמיים ביום. זה כל כך מעייף לחיות ככה, רק אם היית יודע. אני מסתכלת על עצמי מהצד ורואה את כל המעשים שאני עושה ואומרת שככה מתנהג מי שאוהב, אבל כשאני מסתכלת פנימה, גם שם הכל ככה? אני לא יודעת. אני לא יודעת פשוט כלום, ואני כבר לא מרגישה שיש מישהו שיוכל לגלות לי את התשובות.

וזה כואב לדעת שאני מכאיבה לך מבלי שבכלל תדע.