ברוסיה לא היה חסר לי שום דבר. שבוע שלם של שלמות, מההתחלה ועד הסוף, מהפרט הקטן ביותר לפרט הגדול ביותר. ושם אפילו הצלחתי להשכיח אותך ולהירגע טיפה. להריח את הריח של הגשם, להסתתר מהרוחות החזקות, להסתכל על הנוף הירוק והעצים ולחייך. להכל היה שם טעם מתוק-מר. כל הזמן חשבתי על זה שהייתי אמורה כבר להכיר שם את הכל בעל פה, לא להתפעל מכל היופי והפשטות שיש שם. הכל היה שם לטעמי, הכל כמו שאני אוהבת, כולל השלווה הזאת שכבר שכחתי איך היא מרגישה. לא היו שיחות וגם לא הודעות ממך, ופשוט הייתי מוכנה לחיות שם לנצח ככה, עם הפשטות הממכרת הזאת. הראש שלי התרוקן מכל בעיה אפשרית, כל הטיול רק חשבתי על כמה שכיף לכל מי שחי שם. פחדתי לעלות למטוס ונישקתי נשיקות בלתי נראות את הנוף לפניי שהמטוס המריא. וברגע שנחתתי, כבר מצאתי את עצמי באותו סרט ארוך וממושך שלא נפסק כבר יותר מחודשיים. פה כל החרא צף, פה עוד פעם בכיתי, פה עוד פעם הראש שלי עסוק בכל מה שקורה מסביב. ושוב מעירים לי על כמה שהכל נהיה שונה אצלי, ולי כבר פחות אכפת. אולי אפילו לא אכפת בכלל. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שיצאתי עם חברה, או ישבתי בקפה ושיתפתי במשהו שאני מרגישה. אטמתי את עצמי מכל האנשים מסביב, החלטתי, מבלי להודיע לאף אחד, שאני פותחת דף חדש, נקי לגמריי. לא אכפת לי איך אני נראת מהצד, לא אכפת לי מה אני מפסידה, כל התקופה האחרונה שבה נשארתי בבית רוב הזמן, גרמה לי להבין מה קרה לאחרונה. לפעמים אני יושבת ומנסה לפענח לעצמי מה קורה לי ומה בדיוק משתנה, אבל בעיקרון גם אני עדיין לא בטוחה. אבא אמר שיש לי אישיות חזקה, לפעמים אפילו חזקה מדי, ואני לא מסוגלת להבין. אולי אם הייתי המישהי הזאת שהוא מתאר, כבר מזמן הכל היה שונה. אבל אני נמצאת כרגע במקום שאני אפילו לא רוצה כלום, ולא אכפת לי כבר להתבודד, לחיות בין ארבעת הקירות האלה ולהיות עם עצמי. וכשחושבים על זה, אלה בדיוק התחושות שלי לאחרונה. נחסמתי כל כך שאני אפילו לא מכירה את עצמי יותר.