12.08: אני חושבת שמשהו בי קצת נשבר היום כי פתחתי את הפצע מחדש. זה קורה כל פעם ומעקצץ באותה מידה. העצב שמגיע הוא כאילו מחובר לזה, בלתי נפרד. הייתי שמחה לקחת את זה בשתי ידיים ולהתמודד עם זה, אבל אני מוצאת את עצמי חסרת אונים לגבי זה, מרגישה כאילו אין פתרון. שום דבר בתחושה שלי לא מתיישב לי במקום הנכון, לא מרגיש תואם. אולי אני צריכה לעשות עבודה קצת יותר אינטנסיבית וחדורת מטרה לגבי זה, אבל אולי, מצד שני, אין לי מספיק כוח וחשק. אני רואה את שנינו כמו גוש הומוגני, ביחד בהכל, אתה כל ההגדרות שיכולות להיות עבורי, ואני עבורך. יש רגעים, ואולי בעצם רוב הזמן, שאנחנו לא צריכים אף אחד אחר חוץ משנינו, שטוב לנו ככה בשגרה הזו, אבל יש רגעים שמשהו בי בוער כל כך חזק, שאני רוצה לפרוץ קדימה בצורה עצמאית יותר. וזה מורגש ברגעים שאנחנו בנפרד, משהו מרגיש מוזר, לפחות אצלי. לא הרגלתי את עצמי ולא הורגלתי שיש עצמאות בתוך זוגיות, ואיכשהו כל דבר שיש לי הוא בעצם שלנו, ולא שלי. פעם כשהייתי מסתכלת על זוגות אחרים, הייתי אומרת לעצמי "אבל למה היא לבד ולא מבלה עם החבר שלה?", משהו בזה יצר אצלי אולי אפילו סלידה, חוסר הבנה. וכשכן הייתי יוצאת ומבלה לבד, הייתי מרגישה קצת חופש בפנים ואפילו תחושת גאווה, שיש לי חיים מעבר לזוגיות שלי. מעולם לא הרגשתי שעליי להיות בנפרד מבן הזוג שלי, מעולם לא הרגשתי צורך שיהיה לי משהו משלי, ולכן מעולם לא עבדתי על זה, לא ניסיתי לשפר, לשנות. כך העברתי את כל הקשרים שלי, בביחד הזה, ובחוסר מעש ומושג מה לעשות כשאני לבד. ועכשיו, כשאני מסתכלת על עצמי במראה, כשאני חושבת ברובד הכי עמוק שיש, אני תוהה מה אני אוהבת, מה אני רוצה, מה עושה לי טוב, מתי כיף לי עם עצמי, האם אני שלמה עם כל המצב ו... אין לי מושג. ברוב הפעמים כשהיו לי הזדמנויות לחקור את כל זה, העדפתי להיכנע לעצמי וללכת לישון, או לראות משהו חסר תועלת בטלוויזיה, או אפילו לחפור אצל אנשים שהחיים שלהם, כנראה, טובים יותר משלי באיזשהו מובן. וזה נמשך והמשיך, לפעמים זה הרגיש נכון, לפעמים פחות, אבל דווקא לאחרונה אני מרגישה שזה עלול לפגוע בי, אם לא בזמן הקרוב, אז מתישהו. טוב לי במקום שאני נמצאת בו, אני לא חושבת שהראש שלי מצליח להגיע למקומות האלו שאני כותבת עליהם עכשיו, אני לא חושבת שיש לי כוח להגיע לשם ולנתח הכל, אבל התחושה היא תמידית, היא תמיד שם, גם כשאני נותנת לה תשומת לב וגם כשלא. זה חובט בי בכל פעם מחדש בכל סופ"ש, בכל פעם שבא לי לעשות סיבוב בקניון, ובכל פעם שהוא לא זמין אליי. הייתי רוצה את הדברים הפשוטים כמו לצאת לקפה ולדבר על ענייני בנות, או לדעת שיש לי סמסים מעוד אנשים חוץ מאבא, אמא וממנו. הייתי רוצה שיהיה משהו קצת מעבר לשגרה הזו, הייתי רוצה להרגיש רצויה, שמישהי תרצה בחברות איתי, בקשר איתי, שזה לא יהיה חד צדדי, שזה יהיה אמיתי.

13.08: אני עייפה כבר כל כך הרבה זמן ואני פשוט לא מצליחה לשים את האצבע על למה, מה לא בסדר. אני תוהה אם זה משהו פיזי, ביולוגי, או אולי בכלל מנטלי. אולי משהו לא נותן לי שקט. אני לא יכולה להגיד בלב שלם שאין משהו שלא מעיק עליי אבל יחד עם זאת, אני במצב הרבה יותר טוב ובריא ממה שהייתי. אסור לי לשכוח את זה. אבל מטרידים אותי דברים, בעיקר חסרים. הייתי רוצה כל כך לחקור, ללמוד, לקרוא, אבל אין לי כוח. יש בי את הרצון, אבל אין בי את הכוח להרים את עצמי ולעשות את זה. נמאס לי להיות הפאסיבית, נמאס לי לקבל את המצב כמו שהוא כי פשוט אין לי את הכוח לקחת את הדברים בידיים ולשנות אותם. משהו קורה, ואם זה מנטלי, אני לא יודעת אפילו איך להתחיל ואיפה. אני לא יודעת מה אוכל אותי כל כך ומה שואב ממני את כל האנרגיות, אני לא יודעת מה לעזאזל קורה שכל כך מרוקן אותי. התחושה היא ששום דבר לא מפיח בי אנרגיות, כוח, שמחה. אולי לקחתי על עצמי יותר מדי? אני כבר לא יודעת. אני מנסה לגוון את החיים שלי ובעיקר מנסה להשקיע בעצמי ולטפל בעצמי כמו שהייתי אמורה ממזמן, אני כבר לא מתבאסת למרות שיש המון דברים שהם מבאסים, אבל אני לא נותנת לעצמי ליפול לתוך התסכול הנצחי הזה, אלא אני מנסה למצוא פתרונות, משננת לעצמי בלב ש"לא נורא" ושהכל בסדר. אני לקראת תקופה נפלאה ומרגשת ואיכשהו עכשיו אני מוצאת את עצמי כל כך מרוקנת. לקחנו גור כלבים, הרגשתי שהגיע הזמן, שאני מסוגלת. רציתי להגיע הביתה כל יום ולהרגיש שמישהו אוהב אותי ללא תנאים וללא קשר לאם עשיתי משהו טוב היום או לא, רציתי לבחון את עצמי, לבדוק איפה הגבולות שלי ועד כמה אני מסוגלת לקחת אחריות על מישהו. כל מה שמסתובב לי בראש הוא שאסור לי לוותר למרות שאני חושבת על זה כמה פעמים ביום ומתגעגעת לחיים שהיו לי, לשקט שהיה לי. כמה אבסורדי זה שהשקט הזה הרגיש לי פעם ריקני ומאיים והיום אני רוצה אותו בחזרה. אני רוצה הכל בחזרה, לפעמים אני מרגישה שזה גדול עליי. אני נמצאת על אוטומטיות יחד עם תחושה של "אין לי מה לעשות" ואני מניחה שגם זה בפני עצמו בולע ממני את הכל. ואיבדנו את האינטימיות שלנו ואני מרגישה איך לאט לאט אולי כל זה יורד יותר ויותר למטה בסדר העדיפויות שלי, ואני מפחדת שהכל יהפוך לכזה מובן מאליו שאשכח כמה זה חשוב. זה הדבר הכי מפחיד בעולם כשמשהו הופך להיות מובן מאליו. אנחנו ביחד כל יום ואיכשהו זה לא קרוב למה שהיה לנו, זה הפך להיות משהו כל כך מובן שהוא כבר לא מלהיב, לא מרגש, אולי אפילו לא שווה את ההשקעה. אבל אני כן רוצה להשקיע, ואני כן רוצה את התחושה הזו שאני מכירה ואת הפרפרים האלו לקראת עוד ערב איתך, אבל גם כשאנחנו מנסים להשקיע זה מהר מאוד מתהפך ואנחנו כבר לא המרכז, אנחנו כבר לא החשובים. זה מעייף, זה הפך להיות רדיפה אחרי משהו שפתאום נראה מאות קילומטרים מאיתנו, כשלפני חודש הכל היה כאן, קרוב, במרחק נגיעה. התחושות הפכו לרגשות של זוג שחי שנים ביחד, אחרי ילדים ונכדים, עייפות וכבדות, לפחות מהצד שלי. אני לא מחפשת קירבה למרות שיש פעמים שאני מאוד רוצה אותה. נהייתי פאסיבית, מרוקנת, עייפה. אני אוהבת אותך ולא עוברת לי שום מחשבה של אי פעם בלעדייך – אבל מה קורה פה? איך מתגברים על כל זה ואיך אני מוצאת את הכוחות להתחיל להתגבר על כל זה?