יש הרבה רגעים בהם אני מרגישה קלילות וכיפיות שאני מאוד רוצה להשאיר איתי ולהמשיך להרגיש. אבל את האושר שלי אני מוצאת בדברים הקטנים שלא תמיד קורים בשגרת היום-יום. ובסך הכל, אני מאוד עייפה ואני לא חושבת שאני מאושרת מחיי. יש בי משהו שאוכל לי את האנרגיה, האיברים, אותי. אני לא יודעת מה, אבל אני מתחילה לחשוב שזה יותר מנטלי מפיזי. ואם כן, איך מתמקדים? אני בטיפול כבר עוד מעט שלוש שנים להערכתי, ותמיד ידעתי שאני צריכה את זה, אבל רק כשניתנה לי ההזדמנות הבנתי כמה הכל עמוק יותר ממה שהיה נדמה לי. אני מרגישה לפעמים שאנחנו הולכות סחור סחור ולא פותרות שום בעיה. אנחנו מדברות הרבה באוויר ועל דברים שקרו באותו שבוע או יום, אבל לכל שבוע כאילו אין המשכיות למה שהיה לפני כן. לפעמים אני מפחדת שכך לא אוכל לפתור את כל מה שיושב עליי. מצד שני, אני לפעמים תוהה האם משהו באמת יושב עליי ומעיק כל כך, או שאולי נוח לי, או התרגלתי לחשוב ככה, להפיל את הכל על כל מה שהיה, על כל מה שפגע, על כל מה  שאני אומרת שאני לא מצליחה לשחרר, אבל האם אני באמת מנסה, האם לא נוח לי יותר פשוט להשעין את הכל על הבעיות שלי? הרי ככלל, כשאני מסתכלת על הכל בצורה אובייקטיבית, אני מבינה שהחיים שלי לא לגמרי שונים וגרועים משל כולם. אז כן, אני לא מוצאת את עצמי ואת תחומי העניין שלי, אני לא יודעת להיות לבד, אין לי אף אחת שאני יכולה לקרוא לה חברה, וככלל אני מאוד נבולה, קטנה בעיניי עצמי. אבל האם הכל כל כך רע? לפעמים אני עוצרת ושואלת את עצמי אם לא נתתי לכל הרע להרוס לי את כל הטוב, כי כמו שאני רואה את זה, אין לי סיפוק מלא מהחיים שלי ומהמצב שלי. יש בי המון כעסים על אנשים מסוימים, על סיטואציות שקרו, על עצמי.

בשנתיים וחצי האחרונות התרחקתי, התחבאתי, התנתקתי. הרגשתי שזה הכי טבעי ונכון עבורי. יכול להיות שזה פגע בי במקומות האלו שכואבים לי עכשיו, בהם אני מוצאת את עצמי כל כך בודדה לפעמים. זה נורא בעייתי כשאין לך את עצמך וכשאת כל כך ביקורתית כלפי עצמך שאת לא מצליחה להתחבר לבנאדם הזה במראה. אבל היום אני גם עושה את הבחירות שלי ובוחרת שלא להיות בקשרים מסוימים, אני מעדיפה לפעמים להתנתק כי אני רואה שזה פשוט לא זה, שזה לא עושה לי טוב. עם ההבנה וההשלמה יש בי משהו שכל כך כועס כי מעולם לא ראיתי את עצמי מגיעה למצב הזה, לבדידות הזו. אין לי אף אחד שאני יכולה לקרוא לו לקפה או לסיבוב בקניון. הטלפון שלי דומם רוב היום ובו זמנית אני גם רואה את החברה הזו שלא כאן בשבילי, מודה על זה שיש לה חברות שמפרגנות לה ונמצאות שם בשבילה. אני כועסת ומאוכזבת כי זה לא מגיע לי.

אני משתדלת מאוד עבור עצמי וסביר שזו כבר התקדמות, אבל יותר מהכל הייתי רוצה את השלווה הפנימית הזו ואת ההשלמה והסיפוק עם מה שיש לי. אני לא שם עדיין. עברתי רגעים כאלו מדהימים בשנה האחרונה, אני אמורה להרגיש בשיא התקופה המדהימה, אבל אני לא מצליחה לשים את עצמי שם ב100%. עדיין יש לי מחשבות על כך שלאף אחד לא באמת אכפת כמו שאמור להיות לו, לפעמים זה מרגיש קצת כמו מעמסה או עול על אחרים, כשהתחושה של כן אמורה להיאמר בכזאת פשטות, על גבול המובן מאליו. אבל שום דבר לא מובן מאליו כבר, במיוחד לא בשבילי.