אז אני צריכה
להתחיל להבדיל בין התסכול שמכרסם אותי כשמשעמם לי, כשאני לבד, כשמשהו לא מצליח לי,
לבין ההיסטריה הזו שהכל חרא.
לא הכל מושלם, אני עדיין מנסה למצוא בעצמי את
המוטיבציה ואת הרצון להתחיל לעשות דברים שאני יודעת שאני צריכה, אני יודעת שאני סותרת
את עצמי ברגע שאני רוצה חברויות, אינטימיות ותחביבים, אבל מפחדת לצאת לדרך הזו,
מסתירה את עצמי, מתרצת לעצמי, מורחת. אני יודעת שאני המגבלה היחידה שיש לי, אני
יודעת שאני התירוץ הכי גדול שיש לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
