יש בי כוונות טובות, ורצון, המון המון רצון. אני לא מרימה ידיים כל כך בקלות, למרות שמתחשק לי מאות פעמים במהלך השבוע. אני עייפה, כן, אני עייפה מהריצה הזו ומהרגשות האלו, מהמצבים ומהמחשבות, מהעצבות ומהכעס. אני מנסה לשנות דפוסי ודרכי חשיבה, אני באמת-באמת בעבודה תמידית. המצברים שלי כמעט ריקים כבר בתחילת היום, כי בכל בוקר יש התמודדות חדשה עם משהו שלפעמים אני כבר לא יודעת איך להתמודד איתו, מה עוד לעשות. מחשבות שמכרסמות אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, חוסר שלמות עצמית מטורפת שמכניסה אותי לזון הזה שלוקח לי כמה שעות, אם לא ימים, לצאת ממנו. נמאס לי ובעיקר אין לי כוח. אני לא מצליחה לעשות סוויץ' ואני לא מצליחה להסתכל על מה שאין לי ולומר 'תודה, טוב לי בדיוק כמו שאני'. ואני גם כועסת ונפגעת, אולי אפילו מתייאשת, מהסביבה שלי שלא מצליחה להכיל כראוי ולא יודעת להגיד את הדברים הנכונים בכל פעם שהנושא עולה. אני מרגישה די לבד בכל פעם שאני מוצאת את עצמי בנקודה הזו.

ואני לא יודעת איך להמשיך, כי בינתיים, ההמשכיות הייתה פשוט בלית ברירה, במן ייאוש כזה. זה מעולם לא נפתר, זה רק נדחק בכל פעם קצת הצידה, עד הפעם הבאה, השברון הבא, הסיטואציה הבא שאין מה לעשות וצריך להתמודד. מתפתח אצלי אנטי בלתי נשלט לאנשים שיש להם את מה שאני לא קיבלתי, מתהלכת אצלי מחשבה תמידית בראש שאיזה קל ופשוט יותר היה הכל, אם היה שונה. זה עצוב, מגוחך, ובעיקר מהדהד לי בראש בפאקינג 20 שנה האחרונות ללא הפסקה, תמיד מלווה בייאוש מטורף שאני לא יודעת איך להתמודד איתו. בעיקר כי אני מנסה הכל, ואני עדיין לא מצליחה.