למרות שאמרתי את זה סופסוף, אני מרגישה חנוקה. מרגיש לי כאילו כמו משהו אשכרה פיזי, שמכווץ אותי ואת הנוכחות שלי, רק מעצם המחשבה שהנה, הביקורת והשיפוטיות בדרך אליי. אני מרגישה שאני קצת כועסת-מיואשת ושלא בא לי יותר כלום. אני לא יודעת אם זו האמת או שזה סתם תחושה חולפת, אבל אני לא רוצה יותר אף אחד לידי. לפחות לא כרגע. אני מרגישה שאני מתנתקת מהעולם וזה מעציב אותי ומשמח אותי בו זמנית. אני רוצה לחיות חיים טיפה יותר חיים, אבל אני לא יודעת כרגע איך, ואני גם לא בטוחה שאני רוצה. אם היציאה הקבועה שלנו בימי שישי הפכה זהה לסיטואציות אחרות שאני פשוט רוצה שיסתיימו כמה שיותר מהר, אז כנראה שמשהו שם לא טוב לי כל כך. אני לא יודעת אם הכללתי ואני לא יודעת אם זה באמת אמיתי, אני לא יודעת מה אמיתי כרגע, אבל תחושת הרצון שלי לברוח למיטה בעשר בלילה, כשהערב רק התחיל, היא לא אופיינית למקום הזה, אבל זה מה שהכי רציתי בעולם. קשה לי המחשבה שגם שם, שוב, סביב כל כך הרבה אנשים, אני נשארת לבד. קשה לי שאני אהיה לבד כי אני לא רוצה לטוס לחו"ל עם עוד אנשים. קשה לי עם הידיעה שהרצון שלי הולך ופוחת ככל שיותר אנשים מעורבים בסיטואציות מסוימות. קשה לי עם הניכור החברתי הזה. קשה לי עם הפחד של ההתמודדות, כי היום הצלחתי להבין למה אני לא מצליחה לשים את המשקפיים החדשות שלי, אני פשוט מפחדת להתאכזב שוב אחרי שהצלחתי סוג של להשלים עם מה שיש עכשיו. אני מפחדת שזה יפרק אותי ואת הבטחון העצמי שלי שוב פעם. אני לא מתקדמת לשום מקום טוב, אני מסתכלת קדימה ורואה את עצמי פשוט לבד בהתמודדויות בלתי פוסקות של עצב-שמחה. אני באמת-באמת שמחה שהצלחת להתחבר לכולם ושרואים אותך, אבל הי, למה אני נדחקת לפינה?