לפני שבוע וקצת, בהחלטה מאוד אומפולסיבית, החלטתי להגיד לפסיכולוגית שלי שאני רוצה הפסקה מהטיפול. בדיעבד, אני לא יודעת אם עשיתי את הבחירה הנכונה, אבל ככל שעברו הימים, הרגשתי שאני יותר מתאמצת להרגיש עם זה רע ולא נעים, מאשר מה שזה באמת. והאמת, זה הקל עליי. כבר תקופה שהרגשתי שהיו דברים שפשוט לא היה בי רצון לשתף, וכבר תקופה שאני מרגישה שאני לא מגיעה לשום מקום. אני גם ככה חושבת אובר, ובסופו של דבר אחרי כל טיפול הייתי חוזרת הביתה מלאת מחשבות, לפעמים נדלקו בי נורות אחרות, דברים שלא חשבתי עליהם מהזווית שהיא נתנה לי, אבל לא הרגשתי שיפור משמעותי. לפעמים אפילו הייתי חוזרת כועסת ומתוסכלת על החוסר הבנה שלה לסיטואציות שלי, אבל לא מעבר. ויחד עם הפחד של ההתמודדות שלי עם מה שאני לא מצליחה להתמודד כבר כל כך הרבה זמן, איפשהו הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי. בסוף הפגישה, היא טענה שיש לי עוד דרך ארוכה ואני יודעת את זה, אבל אני חושבת שנכון לעכשיו, אני מתמודדת טוב. אני ממש-ממש משתדלת להיות אופטימית ושמחה, אני ממש משתדלת בעיקר כי ראיתי איך במו ידיי אני הורסת משהו טוב, וכמה זה משפיע על הסביבה הקרובה שלי, על האדם היחיד שחשוב לי והיחיד שיש לי. הבטחתי הרבה מאוד פעמים שאנסה להשתפר, אבל אני חושבת שהפעם אני באמת מנסה.